(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

29. אחרי מות: ויקרא ט"ז - י"ח

"וידבר יהוה אל-משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני-יהוה וימותו". 

30. קדשים: ויקרא י"ט - כ'

"וידבר יהוה אל-משה לאמור. דבר אל-כל-עדת בני-ישראל ואמרת אליהם, קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם".

בפרשת שמיני  מובא סיפור בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, שהקריבו "אש זרה", שלא הייתה לרוחו של האל, ואז יצאה אש מלפני האל ושרפה אותם. מיד לאחר מכן, "אחרי מות שני בני אהרן", נדרש אהרן להמשיך בפולחן. לא ידוע אם הייתה לו שהות להתאבל על בניו. יש להניח שכן. מפרשים אומרים שמשה, באופן אישי, ניחם את אהרן. לא במקרה התקנה הבאה שמתקן האל היא שאין להיכנס לקודש הקודשים שלו, אלא אם כן תחילה ממלא הכהן את המקום בקטורת שתחשיך אותו, כביכול, פניה של האלוהות לא ייראו. כמובן שאין מדובר בפנים גשמיים של אל. אין לו גוף וגם לא דמות הגוף, אלא שזוהי דוגמא לריחוק שיש לקיים בין האדם לבין האל היהודי המונותיאיסטי, ליצירת אל מופשט מכל תו גשמי, כחלק מהמגמה להעצים את כוחו של האל הזה.

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה ט:

"אם כן, מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו, כתובים באצבע אלוהים, יד ה', עיני ה', אזני ה', וכיוצא בדברים האלו? הכול לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות. ודיברה תורה כלשון בני אדם, והכול כינויים הם. שנאמר, אם שנותי ברק חרבי. וכי חרב יש לו? ובחרב הוא הורג? אלא משל והכול משל. ראיה לדבר, שנביא אחד אומר שראה הקב"ה לבוש כתלג חיור, ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה, משה רבינו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח צבור עטוף.  (יש) לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכול במראה הנבואה ובמחזה. ואמת הדבר אין דעתו של אדם מבינה ולא יכולה להשיגו ולחקרו. וזה שאמר הכתוב, החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא".