הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה)

 

"וירא אליו יהוה באלוני ממרא, והוא יושב פתח-האהל כחם היום".

הנושא המרכזי – עקדת יצחק, בראשית כ"ב

 

א. דת - האמונה באל מעל לכל ספק.

ב. יחסי אנוש - קונפליקט בין אב לבן

ג. יצירה - השהיית הספק ויצירת האמון.

 

 

א. דת - האמונה באל מעל לכל ספק.

הרעיון המרכזי בסיפור העקדה הוא שהאמונה השלמה באל היא ערך עליון בחייו של המאמין. על המאמין לפעול על פי צו האל, אפילו אם הוא נוגד את ההיגיון האנושי הפרטי. אם האל מצווה על האדם להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב, לעולה - על האדם המאמין לבצע זאת. האמונה היא מעל לכל ספק אנושי. זוהי אמונה הנתמכת, בין השאר, גם על ידי העיקרון: "במופלא ממך אל תדרוש!". ישנם דברים שהאדם, המוגדר מראש כקצר-השגה, אינו יכול להבין. רק האל יודע, בידיעה מושלמת ונסתרת, את סיבת הדברים ותכליתם.

 

ידיעה פירושה אחדות בין האדם, השואף לידע, לבין הידע עצמו. האמונה הדתית גורסת שידיעה מושלמת היא אלוהית ובלתי אפשרית לאדם. ידיעה במובן האלוהי פירושה להיות אלוהים. בגן-עדן הידיעה פירושה היה ידיעה אלוהית - להיות כמו האל, כדבר הנחש:

"והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע".

 

כלומר, הידע הוא תכונה אלוהית. היודע הוא כמו אל אבל אינו אל. הדבר נכון לאדם בהיות ו במצב של טרום-ידע. ברגע שבו הידע זמין לאדם, הוא הופך לחלק ממנו והאדם הופך להיות בעל תכונה אלוהית. הידיעה המרכזית בתוך ידע זה היא ידיעת עקרון המוסריות האוניברסאלית.

 

בגן העדן נידון האדם על ידי אלוהיו לא לדעת ידיעה אלוהית, וגם לא לדעת שהוא לא יודע. לאחר הגירוש מגן-עדן, נושא עימו האדם את הידע, שהוא הלקח מפרשת גן-עדן. ידוע פירושו גם אפשרות הבחירה שבין טוב לרע. לדעת פירושו לחבר תופעות שונות וליצור משמעות מוסרית חדשה, והרי זהו מעשה יצירה, כלומר, מעשה אלוהי. האמונה הדתית תעדיף לגרוס שהגירוש מגן-עדן מגביל את האדם לידע האנושי, שפירושו להיות מוגבל לידע שאיננו כולל ידע אלוהי.

 

"והאדם ידע את חווה אשתו",

פירושו שאדם הזדווג לחווה, כלומר, התאחד איתה, וגם זאת רק לאחר שגורש מגן העדן. יומרתו של האדם להיות כאלוהים נחשבת לחטא - בעיני האל. האל גורס שידיעה אלוהית היא מעבר להשגתו של אדם. זהו רעיון שיש לו מקבילות גם במיתוסים אחרים.

 

"והאלוהים ניסה את אברהם".

כמובן שיש כאן קושי מסוים - בעצם הגדרת הסיפור כניסיון. בהקשר לעקדת יצחק הפירוש המקובל של ניסיון הוא מסה, תפקיד קשה שמוטל על מישהו כדי לבחון אותו אם יעמוד בו ויבצע אותו. אלוהים בודק את נאמנותו של אברהם. אפשר שלא רק את נאמנותו של אברהם בודק האל, אלא גם את כישוריו כאב ליצחק, ואת נאמנותו של יצחק לאביו, ומכאן גם לאלוהי אביו.

 

"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר"

- במדרש תנחומא (ורשא) לפרשת שמות, שמות א' 1, נאמר על פסוק זה:

"זה אברהם שייסר את יצחק ולימדו את התורה, והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי וגו', וכתיב (שם: בראשית כ"ה) ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק. ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי בחכמה ובכוח ובעושר ובמעשים טובים. תדע לך שבשעת עקידתו, בן ל"ז שנים היה (יצחק), ואברהם זקן, ועקדו (אברהם) וכפתו כשה ולא נמנע. ולפיכך: ויתן אברהם את כל וגו', ולבני הפילגשים נתן אברהם וגו', הרחיקם מיצחק (שלא ייצא לתרבות רעה) הוי ואוהבו שחרו מוסר".

 

האם האל אינו בטוח בנאמנותו של אברהם ובכישוריו כאדם וכאב? שאם לא כן, מדוע לנסותו? התשובה המקובלת היא שבאמצעות הצגת המצב הקיצוני מבקש האל להדגיש את עקרון האמונה השלמה.

 

השאלה כשלעצמה עלולה להיחשב בעיני איש הדת כרטורית בלבד, או כפתח לעיסוק בנושאים שאינם מעניינה של הדת. עשוי איש הדת לומר שהניסיון הוא לב ליבה של החוויה הדתית. אבל יהודים דתיים רבים שחוו את הטראומה של השואה, מצאו עצמם כופרים בקיומו של האל. הם לא היו מוכנים לקבל את חווית השואה כתופעה שבה האלוהים מנסה את האדם.

 

לשיטתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, כפי שהובעה בכתביו, ובמקומות שונים, הם לא האמינו בשם, אלא האמינו בעזרת-השם, כלומר, הם לא פעלו על פי העיקרון של עבודת השם לשמה, אלא לשם התגמול שציפו לקבל על עבודה השם. סיפור העקדה מלמד שעל האדם מוטלת חובת האמונה באל לשמה ואין לצפות מהאל שיעזור בפתרון בעיות אישיות או אפילו חברתיות. ודאי שאין המאמין אמור לצפות לנס או לתגמול פיזי כלשהו. העקדה היא סיפור מוסר שמסקנתו כוללת וגורפת וזו עלולה לאיים על אחדים.

 

מסקנה כזאת עלולה ליצור קונפליקט-אמונה קשה בין צרכיו של אדם חסר-אונים המצוי במצוקה, ומבקש את עזרתו של כוח עליון חיצוני, לבין עקרון עבודת השם לשמה. פירושו של דבר שגם ברגעים קשים, אין מובטח לו למאמין שהאל יעשה לו נס. מאמין המצוי במצוקה עשוי לגלגל במוחו תרגיל מחשבתי כזה: "האל הוא כל-יכול ועוזר למאמיניו. אני מקבל עלי את עבודת האל באמונה שלמה ולשמה. אני לא צריך לצפות שהאל ישגיח עלי השגחה פרטית וימלא את מחסורי. אני זקוק לחסדו של האל באופן מיידי ופרטי. אני שם את מבטחי באל. אם אעבוד את האל באמונה שלמה ולשמה, האל יעזור לי באופן פרטי". למה הדבר דומה? לאדם שבורח מן הכבוד, אבל בבריחתו זו הוא מציץ, מדי פעם, לאחור לראות האם הכבוד רודף אחריו.

 

ביהדות נתפס אברהם כצדיק, אדם המאמין באמונה שלמה ולשמה. בקבלה היהודית הוא מי שהגשים לראשונה את רעיון הקשר הישיר עם האלוהים. אדם שהאלוהים בלבו. בנצרות הוא נתפס כמונותיאיסט המעשי הראשון. בדומה לזה, באסלם, נתפס אברהם כמאמין הצייתן, ובסיפור העקדה המוסלמי הוא מקריב את ישמעאל. במיסטיקה האסלאמית סיפור העקדה הוא שלב בדרך אל האל. הויתור על הבן, הוא ויתור על אני פרטי, לטובת האל.

 

בבראשית רבה נאמר שכאשר ציווה אלוהים על אברהם לעקוד את בנו, שאל אברהם: "איזה בן? יש לי שנים, יצחק וישמעאל!". אמר אלוהים: "את-יחידך!". אמר אברהם: "כל אחד מהם יחיד לאמו". "אשר אהבת!" אמר אלוהים. "אני אוהב את שניהם!" אמר אברהם. "את יצחק!" אמר אלוהים. על פי גרסת האסלאם, אמר האל: "את ישמעאל!". זו הפעם הראשונה במקרא שבה מוזכר המושג אהבה, וההקשר הוא אהבת אב לבנו, שהיא משל לאהבת האל את מאמיניו.

 

הסיפור התנכי אינו מסתיים בהקרבת הבן, אלא בהופעת האייל שנתפס בסבך ובהקרבתו לאל. רק האל יודע מה יקרה בסופו של הסיפור הזה, ואברהם שם את מבטחו באל, שיוליך אותו כרצונו, בין אם הסוף הוא הקרבת הבן, או הקרבת תחליף הבן - האיל.

 

יהודים מזכירים את סיפור העקדה בתפילות ראש השנה. המוסלמים חוגגים שלושה ימים את עיד-אל-אדחה, חג הקורבן, שבסיומו הם מקריבים בעל-חיים. אצל היהודים מתקיימים טקסים של תחליף-קרבן, בטקס הכפרות בערב יום הכיפורים, ובפדיון-הבן, שהם צורה מעודנת של הטקסים הפגאניים הקדומים בכנען, שבהם הוקרבו בני אדם לאלים. עקדת יצחק מסמנת את המעבר מהקרבת בני אדם לאל, להקרבת בעלי-חיים.

 

השה לעולה, הקורבן התמים העולה על מזבח משאלותיהם של בני-אדם, הוא אחד הרעיונות המרכזיים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות. בסיפור העקדה התנ"כי, בא האיל שבסבך במקום הבן. אבל בתפיסות מאוחרות יותר, גורסים אישים בשלוש הדתות, שההקרבה אכן התקיימה, או מתקיימת. אבות אכן הקריבו את בניהם על מזבח האל, השבט, החברה, המדינה. היהדות יצרה את רעיון קידוש-השם. בנצרות סיפור העקדה הוא הגרסה המוקדמת לסיפור הקרבת הבן ישוע. אברהם הוא האב ויצחק הוא ישוע. יש המחייבים את מעשה ההקרבה, כל עוד היא שווה לתועלת הצומחת ממנה. הקרבת הבנים במלחמות מתקבלת בהבנה כל עוד המלחמה נתפסת כהכרחית להישרדותו של השבט.

 

על פי הגרסה היהודית האל מצווה על אברהם להקריב את בנו על אחד ההרים בארץ המוריה. זהו שם סמלי שמגלם בתוכו את משמעויות ההוראה והיראה. על כן, לאחר שסיפור העקדה מסתיים, קורא אברהם למקום בשם: יהוה יראה. על פי המסורת היהודית בנה שלמה את המקדש על הר המוריה - מקום העקדה. על פי האמונה נבנה מסגד-אל-אקצה במקום הזה. בנצרות מקום צליבתו של ישוע הוא בהר המוריה. המוסלמים מאמינים שהעקדה התרחשה על האבן הקדושה במכה.

 

כידוע, בתפילת השחרית אומרים בכל יום את סיפור העקדה, ועל כך נמסרו מספר טעמים:
א. לעודד את המתפלל לאותה נכונות להקרבה עצמית על קידוש השם, כמו זו שגילה אברהם.
ב. לעורר רחמי שמים בזכות אבות. כי כשם שאברהם כבש את רחמיו והלך להקריב את בנו כדי לעשות רצון האל, כן יכבשו רחמי האל את כעסו וינהג בעמו במידת החסד ובמידת הרחמים.
ג. להנציח בכל יום את קריאתו של המלאך אל אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה". כלומר, שאין האל מבקש קורבנות אדם, אלא שיחייה האדם למען האל ותורתו.

 

הפילוסוף הגרמני בן המאה השמונה-עשרה, עמנואל קנט, אבי האידיאליזם המודרני, טוען שלא יתכן שאלוהים אמר לאברהם להקריב את בנו. הגדרת האל כמייצגת את עקרון המוסר, סותרת את האפשרות שיצווה על הקרבה כזאת. אם היה שם מישהו שהורה לאברהם להקריב את בנו, הרי לא היה זה האל, אלא השטן.

 

לעומתו, הפילוסוף הדני, בן המאה התשע-עשרה, סרן קירקגור, שנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם, טוען שרק האל יכול לצוות על עקדת הבן. מעשהו של אברהם מלמד על קפיצתו אל שלב האמונה הטהורה, שהוא השלב השלישי, אחרי השלב ההדוניסטי-נהנתני האישי, והשלב האתי-מוסרי. קירקגור טוען שרק אמונה שלמה יכולה לקבל מעשה לא מוסרי ולא הגיוני כזה.

 

שתי גישות אלו מייצגות את קטבי הדיון הנרחב בסיפור העקדה: החשיבה הדתית בעיקרה, מחייבת את העקדה, כגילוי מושלם של צייתנות לאל. החשיבה ההומניסטית שוללת אותה כצורה של קנאות הרסנית.

 

 

ב. יחסי אנוש - קונפליקט בין אב לבן

כאמור, סיפור העקדה הוא מיתוס אוניברסאלי. הוא מופיע בגרסאות שונות בתרבויות שונות. מבחינה פסיכולוגית, בעקבות פרוייד, הוא ניתן להגדרה כתסביך שמקורו במערכת היחסים הפנים-משפחתית בין אב לבנו. תסביך העקדה מקביל לתסביך האדיפלי. פרוייד נטל את המונח מסיפורו של אדיפוס: על לאיוס מלך תבי רובצת הקללה, שבנו עתיד לרצוח אותו ולרשת את מקומו. כשנולד ללאיוס בן, משליך אותו המלך למקום שומם. לאחר שנים פוגש בן זה, ששמו אדיפוס, את אביו לאיוס. הם אינם מכירים זה את זה. בקטטה שפורצת ביניהם הורג הבן את האב. אדיפוס מציל את העיר תבי מאסון כבד ובתמורה הוא מקבל את כסא המלכות של אביו המת ומתחתן עם המלכה, מבלי לדעת שזאת אמו. מגפה פוקדת את תבי, והנביא העיוור תרזיאס, מגלה לאדיפוס שהסיבה למגפה היא שאדיפוס הרג את אביו והתחתן עם אמו. המלכה-האם מתאבדת ואדיפוס מנקר לעצמו את עיניו. על פי סיפור זה, רצח האב וגילוי העריות נעשים על ידי הבן באופן לא-מודע. הם נותנים את אותותיהם באמצעות דימוי המגפה.

 

לעומת זאת, סיפור העקדה הוא תיאור תסביך האב, המבקש לסלק את בנו. במקורות יווניים מצויים מקרים אחדים של רצח הבן. בטרגדיה "פלייסתנס" מאת אויריפידס, יש היפוך לסיפור של אדיפוס. פלייסתנס נשלח להרוג את אביו אטראוס. שניהם אינם מכירים זה את זה. במפגש ביניהם אטראוס האב הורג את בנו. ככלל, הפרקים הראשונים במיתולוגיה היוונית דחוסים בסיפורים על מאבק אבות ובנים: כאמור, מתוך הכאוס הקדמון הופיעו אורנוס השמיים וגאיה האדמה. אוּרנוֹס מזדווג לגאיה ונולד גזע הטיטנים.

 

לפי מקורות אחדים, לא הניח אורנוס לבניו לצאת מרחם האם. לפי מקורות אחרים הוא מצא את צאצאיו כל כך מכוערים ואכזרים, שהטיל אותם אל תהומות הטארטרוֹס - השאול. היחיד שנמלט מגורל זה הוא כרונוס, הצעיר מבין הטיטנים. אימא גאיה קושרת קשר עם כרונוס וזה פוגע באביו אורנוס ומורידו מכס מלכות השמים. אורנוס האב מקלל את בנו כרונוס שגם בנו יגזול ממנו את השלטון. כרונוס מזדווג לראיה, ומתוך שהוא זוכר את קללת אביו, בכל פעם שנולד לו בן, הוא אוכל אותו. כך הוא בולע לתיאבון את חמשת ילדיו הראשונים. אשתו ראיה מאבדת את סבלנותה. היא יולדת והוא אוכל אותם. כשנולד להם הבן השישי, מגישה לו אשתו אבן עטופה בחיתולים. הוא חושב שזהו בנו ובולע את האבן. הבן השישי שניצל מאכילה הוא זאוס, הראשון במעלה בין האלים. אחר כך הוא נלחם באביו כרונוס ומביס אותו.

 

סיפורו של טאנטאלוּס מעניין כי הוא מרמז למנהג הפגאני של הקרבת הבן הבכור לאלים. טאנטאלוס הוא בנו של מלך האלים זאוס. הוא מזמין את האלים למשתה ומגיש להם כמנה עיקרית את בשר בנו היחיד פלופס. במעשהו זה הוא מבקש להוכיח לבני האדם באיזו קלות ניתן לרמות את האלים המקודשים הללו. האלים זועמים ומטילים עונש על טאטנטאלוס. הם מעמידים אותו בבריכת מים שעל שפתה צומחים עצים עמוסי-פרי. כשהוא צמא, המים בבריכה נעלמים באדמה. כשהוא רעב ומושיט יד לקטוף פרי, הרוח משיאה את הענפים ממנו והלאה.

 

משוררי יוון תיעבו את מעשהו של טאנטאלוס והגדירו אותו כסיפור שקרי. הם התקיפו את טאנטאלוס בשיריהם והאשימו אותו בשנאת-אלים. זהו סיפור המתאר בצורה אכזרית, אך גם אירונית, פעולת התרסה קיצונית כנגד האלים, שנובעת מזעם אין-אונים. כלומר, אילו היוזמה להקרבת האדם לאל הייתה באה מהאל עצמו או מנציגיו עלי אדמות, היה הדבר נחשב לרצוי ומקובל. אבל אותה פעולת הקרבה עצמה, המגלמת בתוכה את ההתרסה כנגד מעשי הקרבה אלו, מתקבלת בשלילה וגוררת עונש נורא.

 

מנקודת מבט הומניסטית הקרבת אדם לאלים היא רצח ככל רצח אחר. אבל בעיני האלים היא אינה נבחנת באמות מידה של מוסר אנושי, אלא על פי כוונתו של המקריב. פולחנים של הקרבת בני אדם לאלים, היו מקובלים בעולם העתיק, ומצאו ביטוי ביצירות מאוחרות.

 

בטרגדיה "איפיגניה באאוליס" מאת אויריפידס, אגממנון מבקש להקריב את בתו איפיגניה כדי לרצות את האלה ארטמיס. אחר כך הוא מתחרט ומבקש לבטל את מעשה ההקרבה, אבל לאחר התפתחות עלילתית מורכבת מחליטה איפיגניה להקריב את עצמה לטובת הכלל. במעמד ההקרבה מתרחש נס. ארטמיס מופיעה, נושאת את איפיגניה אל על, איפיגניה נעלמת ובמקומה מקריבה האלה על המזבח איילה. המיתוס הישן תיאר את הקרבתה של איפיגניה כמעשה כפייה. אויריפידס היה הראשון שתיאר אותו כמעשה של הקרבה מרצון.

 

בספר שופטים מובא סיפורו של יפתח שהקריב את בתו: "וידר יפתח נדר ליהוה ויאמר אם-נתון תתן את-בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה ליהוה והעליתיהו עולה".

יפתח מכה את בני עמון ובשובו הביתה יוצאת לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. הוא מתחרט על שנדר את נדרו, אבל היא מקבלת על עצמה את תפקיד הקורבן, ומבקשת שיניח לה להתבודד על ההרים במשך חודשיים.

 

"ויהי מקץ שניים חודשים ותשב אל-אביה, ויעש לה את-נדרו אשר נדר, והיא לא-ידעה איש, ותהי חוק-בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת-יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה".

המקרא מדגיש שלוש פעמים שבת יפתח הייתה בתולה במותה.

 

במיתולוגיה היוונית סיבת המעשים ותולדותיהם תלויה בגורל העיוור ולא תמיד מודע ההורה למעשיו. התפיסה היהודית תולה את הסיבה ברצון האל. אברהם מחליט לקחת את בנו למסע בן שלושה ימים במדבר בדרך לעקדה. הוא יודע את מטרת המסע, ותולה את הסיבה בציווי האלוהי. מעניין לציין כי על פי המקור המוסלמי בקוראן, סיפור עקדת ישמעאל מתרחש כחלום. זוהי התרחשות פנים-תודעתית של האב. כלומר, ניתן להגדיר את התופעה כדיאלוג בין דמיונו של אברהם, לבין המציאות של היותו אב. כיוון שהגשמת הדמיון הזה במציאות עלולה להיות הרת-אסון, מכאן שדמיון זה הוא הפרעה רגשית, ויש למצוא לה מרפא בחיזוק עקרון המציאות.

 

המערכת המשפחתית היא תא מרובה לחצים ולחצים נגדיים. מערכת היחסים שבין הורים לילדים מורכבת מרגשות מעורבים של אהבה, שנאה, קנאה, ידידות, קירבה, ריחוק, ניכור, וכו'. באופן כללי ניתן לומר שבדרך להתבגרות עוברים הילד והילדה את השלב האדיפאלי. הבן רוצה לסלק את אביו ולהתחתן עם אמו. הילדה רוצה לסלק את האם ולהתחתן עם האב.

 

אצל ההורים קיים שלב מקביל המכונה עקדה: האב רוצה לסלק את הבן, המאיים על שלטונו הפטריארכאלי. האם רוצה לסלק את הבת, המאיימת על שלטונה המטריארכאלי, או: האב רוצה להתחתן עם הבת ולסלק את האם. האם רוצה להתחתן עם הבן ולסלק את האב. בדרך כלל, קונפליקטים הפנים-משפחתיים אלו באים על פתרונם עם התפתחותם התקינה של הבנים והבנות, ועזיבתם את הקן המשפחתי.

 

בסופו של סיפור העקדה האב נותן ביטוי למשאלה של סילוק הבן באמצעות הפולחן הדתי. התחליף לרצח הבן נמצא בהקרבת האייל שנתגלה בתוך הסבך. הסבך הוא דימוי ליצר ולתהומות הנפש, שם שורר תוהו ובוהו קדום. מתוך הסבך הכאוטי הזה יוצר האב את דמות האייל, שהיא תחליף לבן. כאמור, בתקופה הפגאנית שקדמה להתפתחות המונותיאיזם בארץ כנען, היה נפוץ מנהג של הקרבת הבן הבכור לאל או למולך. רמזים לכך נמצאים גם בתנ"ך. במהלך הזמן התעדן המנהג אבל שורשיו ניכרים במנהג היהודי של פדיון-הבן הבכור.

 

 

ג. יצירה - השהיית הספק ויצירת האמון.

הגישה היצירתית לסיפור העקדה מתייחסת לסיפור כאל דרמה נתונה על בסיס המיתוס המקובל. גישה זו מקבלת את הרעיון המרכזי של המשל הדתי בדבר נאמנותו של אברהם לאלוהיו, אבל אינה יכולה לקבל את רעיון הנאמנות המוחלטת, שפירושה מעגל סגור של פעולה או התנהגות חד-ממדית. יחד עם זאת, היא מקבלת את התפיסה הפסיכולוגית של קונפליקט ביחסי אב ובן. הגישה היצירתית היא מטריה רחבת היקף שיכולה להכיל את שתי הגישות האחרות. על אברהם כאדם-יוצר לדעת את תחילתו של הסיפור ואת סופו, את מניעיו הפסיכולוגיים-האישיים, ואת היכולת לתת לעצמו ביטוי לא-הרסני ויצירתי, שאם לא כן, הוא אינו יכול להתחיל בביצוע הפולחן הדתי.

 

על פי גישה זו על אברהם להיות מודע לכוחו של היצר הדוחף אותו לרצוח את בנו, אפילו אם הדחף לרצח מקבל גיבוי של דבר אלוהים. הוא אינו מכחיש את הדחף, ונותן לו ביטוי באמצעות הטקס האמנותי או הדתי. יש להניח שהגישה הפאגאנית הייתה מקבלת כמובן מאליו את טקס הקרבת הבן. הגישה המונותיאיסטית דוחה הקרבה כזאת. בהיות האל המונותיאיסטי ישות אמונית העומדת מעל להתרחשויות בחייו של מאמין, היא יכולה לטעון להיותה מוסרית, כלומר, קובעת טוב ורע.

 

הפולחן המונותיאיסטי שהוא ביטוי מעודן לקשת רחבה של רגשות, מגלם את עקרון המוסר האלוהי, בדיוק באותו האופן שבו היצירה האנושית הלגיטימית, מגלמת את עקרון המוסר האנושי. הרעיון המרכזי של טקס זה הוא שהאמונה באל חייבת להיות מאוזנת על ידי עקרון שלומו ורווחתו של האדם, במשמעות הרחבה של מושג זה בכל זמן נתון.

 

נאמנותו של אברהם לאל אין פירושה אמונה עיוורת ונטולת ספק באל. אברהם חייב לבחור בעבודת האל, מתוך ידיעת האחריות האישית הנובעת מכך. אולם אם עבודה זו פירושה יראת האל לשם היראה, ועבודת האל לשם הטלת היראה על בניו ועל האחרים, יש להטיל ספק בעבודה זו. עבודת האל לשמה, אינה סותרת קיום מערכת אמונות ודעות אחרת, שהמוסר האנושי בבסיסה. אבל האדם-היוצר זקוק לשיח הדיאלקטי שבין המערכות, כדי לקיים את הדרמה של חייו. הוא חייב לקיים בתוכו תנועה נמשכת בין אמון לבין ספק.

 

תנועה זו מלווה את התנועה המרכזית הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המיידית, ומעורבת בכל מהלכיה. המודעות היצירתית של אברהם כוללת את הגדרתם המדויקת של הדחפים התוקפניים, ויחד עם זאת, עליה לדעת לאזן דחפים אלו באמצעות הביטוי הבימתי-הדרמטי. הנחת הבן על מזבח הפולחן מטרתה לרמז על האפשרות המאיימת של רצח הבן, שהיא פועל יוצא לדחפי היצר. זוהי אפשרות תודעתית-דמיונית, שאם תצא אל הפועל, פירושה יהיה רצח.

 

אצל האדם-היוצר הערך העליון הוא חיי אדם, ועל כן אין הקרבת הבן יכולה לצאת אל הפועל. האייל, המופיע מתוך סבכי היצר, הוא תחליף-דמות שמפסל האני-היוצר, עשוי באמצעות האנרגיה הטמונה בכוחות ההרס של היצר, כדי להופכם ליצירה. אלוהים, שהוא פוטנציאל היצירה שבאדם, מתגלה כאן בשתי פניו הסותרות. הוא מתפרץ מתוך היצר, כאל קנא ונוקם, הדורש אמונה עיוורת בדחפיו-מצוותיו, והוא מופיע כאל רחום וחנון, המבקש לשמר את הערך העליון של חיי אדם. בין שני הקטבים הללו ניצב האדם-היוצר, ומוטל עליו, כתפקיד וכייעוד, להביא את שני הקטבים הללו לאיזון הרמוני באמצעות היצירה.

 

האייל מסמל את אותו חלק בטקסט האמנותי, שהוא הכלי שבאמצעותו משתחרר אברהם ממועקתו של היצר. סופו של הסיפור, בהצגת הקרבת האייל, מלמד על השתחררותו של אברהם ממועקת הקונפליקט הדרמטי, ועל היטהרותו מתוקפנות ומסבל.

לאיגרת השבועית של 2010 . 10 . 21