(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

37. שלח-לך: במדבר י"ג - ט"ו.

"וידבר יהוה אל משה לאמֹר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען (שלח-לך: במדבר י"ג 1)... ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות, גדולות מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם (שם: י"ג 27-28)... ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם: י"ד 4).

... רק יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה מדברים בזכות הכניסה לארץ: "ויאמרו אל-כל-עדת בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד!" (שם: במדבר י"ד 7). "ויאמרו כל-העדה לרגום אותם באבנים" (שם: י"ד 10). באשר ליהושע בן-נון, אפשר להבין שהוא בעד ההליכה אל הארץ המובטחת. הוא נערו של משה ועתיד לרשת אותו בכיבוש הארץ. אבל מה על כלב בן-יפונה? "ועבדי כלב עקב היתה בו רוח אחרת עימו, וימלא אחרי והביאותיו אל-הארץ אשר-בא שמה וזרעו יורישנה" (שם: י"ד 24).

אומר רש"י: רוח אחרת פירושו אחד בפה ואחד בלב . בפיו הוא דיבר כרוב העם המתנגדים להליכה אל הארץ המובטחת, אבל בליבו חשב אחרת והמתין בסבלנות לרגע המתאים שבו הדברים אשר עם ליבו ימצאו אוזן קשבת. לכאורה, ככל פוליטיקאי או בדרן מן השורה, המורגלים להשמיע לעם את מה שהוא רוצה לשמוע. אילו כך הם פני הדברים, לא היה זה אלא סיפור על טקטיקן מצוי ותחבולותיו הפוליטיות. אבל על כלב נאמר "ויהס כלב את-העם אל-משה ויאמר, עלה נעלה וירשנו אותה כי-יכול נוכל לה" (שם: במדבר י"ג 30). אותה רוח אחרת היא הרוח האופוזיציונית המהפכנית, הפועלת כנגד קואליציית ההמונים המתנגדת להליכה אל הארץ המובטחת.

רש"י, במדבר, פרק יד, פסוק כד: "רוח אחרת - שתי רוחות, אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר, אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת, ועל ידי כן היה בו כוח להשתיקם. כמו שנאמר (לעיל יג ל) ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר (יהושע יד ז) ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, ולא כאשר עם פי. וימלא אחרי - וימלא את לבו אחרי, וזה מקרא קצר. יורשנה - יורישו את הענקים ואת העם אשר בה".

רש"י, יהושע, פרק יד, פסוק ז: "כאשר עם לבבי - ולא כאשר עם פי שהמרגלים היו בעצה אחת, וירא כלב לומר להם, שלא יאמר כמותם, וכשבא הכחישם, וזהו שנאמר שם, עקב היתה רוח אחרת עמו, שהיה אומר להם אחד בפה ואחד בלב".

אבל בינתיים מוציא העם מתוך הזיכרון ההיסטורי שלו את ההחלטה הבלתי-נמנעת, החוזרת ונשנית כל אימת שאוחז בו הבלבול: רוצים למצרים! ואם לא די בכך, מופיע עכשיו גם האלוהים, והוא כועס ומאיים להשמיד את העם. שתי התופעות הללו מוכרות היטב למשה: מצד אחד, העם מבעבע ורוטן, ורוצה לחזור למצרים, ומצד שני, אלוהים רותח מזעם. נוכל לתאר לעצמנו את משה מהרהר לעצמו: הלוואי שהייתה לי אורגזמה אחת שמימית וממסטלת, על כל פעם שבה הם רצו למצרים והוא רצה להשמיד אותם.

ברגע זה שוב מתגלה משה כמנהיג אידיאלי. הוא לא נוזף בעם, לא מאיים ולא מתפטר, אלא "ויפול משה ואהרן על-פניהם לפני כל-קהל עדת בני ישראל" (שם: י"ד 5). המנהיג הזה, שבימים של שלווה ובטחון הוא נחשב לגדול ונערץ, ובימים של מצוקה ומבוכה הוא נחשב לחדל-אישים ובזוי, מתחנן בפני העם שלא יחזרו אחורה אל העבר, אל אשליית האושר המצרי, אלא יביטו באומץ אל עבר העתיד.

כמנהיג המונים מיומן, הוא מזכיר להם שיש משהו גדול וחשוב מגחמותיהם הרגעיות והמגומגמות, והיא האמונה באל, שמגולמת כאן באמונה בייעודו של העם. הוא מציע לעשות את הדבר האחד והבדוק, שכל אדם חסר-אונים השרוי במצוקה שואף לעשות: להיתלות בישות חזקה ממנו, שהיא מציאותית או מדומה, שהיא פרי ניסיון חוזר או תלויה באמונה בלבד, ישות שעצם האמון בקיומה, במציאות החיצונית או בתודעה הפנימית, מחזקת את הנפש.

אילו היה משה כועס ומאיים על העם, יש להניח שזה היה רואה בכך אות לחולשתו של המנהיג, והיה מזהה בהתנהגותו של משה את חולשתו שלו עצמו, ובלי ספק שהיה מורד במשה, מפרק את החבילה הנודדת ונעלם מעל דפי ההיסטוריה.

האם המנהיג הישראלי, הנמצא עכשיו בשלטון, היה יכול, כמשה ואהרון, ליפול על פניו בפני כל עדת ישראל ולבקש שייתנו אמון בכוח עליון שהוא חדש להמונים ובאמונה שמעולם לא ידעו ועתידה לשנות את מהלך ההיסטוריה האנושית כולה? המנהיג הישראלי הנוכחי לא נופל על פניו ולא מבקש דבר. הוא דורש ומאיים, מתריע ומפחיד כדרכו והחזון היחיד שיש לו להציע הוא הנצחת הקפיטליזם שזמנו עבר.