(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

39. חקת: במדבר י"ט - כ"ב 1

"וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמֹר. זאת חֻקת התורה" (חקת: במדבר י"ט 1).

פרשת פרה אדומה. לוקחים "פרה אדומה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא עלה עליה עול" (שם: י"ט 2). מוציאים אותה אל מחוץ למחנה, שוחטים אותה, שורפים אותה, ואת אפרה מניחים למשמרת למי נידה, אלו המים המרחיקים את הטומאה. "זאת חֻקת התורה", כלומר, דין תורה שלא נתבאר טעמו...

בני ישראל מבקשים לעבור בשטח אדום (שם: כ' 14-21). משה שולח הודעה למלך אֱדוֹם ומציג את עצמו בפני המלך כ"אחיך ישראל" (שם: כ' 14). הוא רומז לכך שאבותיהם, יעקב המכונה ישראל, ועשיו המכונה הָאָדוֹם, היו אחים, אם כן, משה ומלך אדום אחים המה. משה מקווה שזכות אבות תעמוד לו לקבל את מבוקשו. מלך אדום מסרב להניח מעבר. משה מבקש שוב ומבטיח שישלם את הוצאות המעבר - מים, וכל כיוצא בזה. מלך אדום מאיים ויוצא לקראת בני ישראל בכוח צבאי כבד. מדוע?

הרי מעבר העברים, הזקוקים למנוחה, לינה, מזון, מים, ציוד, וכל דבר ששבט נודד נזקק לו ואפשר למכור לו, עשוי להועיל לקופת הקהילה. האם מלך אדום חושש שמעבר העברים בארצו עלול לשבש את אורח החיים התקין? האם זה משום שלבני ישראל יצא שם של שבטים פראים, וכבר הוכיחו לא פעם אחת, כמו בסיפור דינה (וישלח: בראשית ל"ד), שאין לסמוך על המילה שלהם? האם זה משום שעצם הזכרת המינוח המשפחתי "אחיך ישראל", מזכיר לאדומים שישראל גנב את בכורתו של אדום? בדרך כלל, עמים אינם יוצאים למלחמה בגלל סיפורים משפחתיים ישנים, ויהיו אלה לא נעימים ככל שיהיו. יוצאים למלחמה מתוך מצוקה מקומית, וגם כדי להשיג יתרונות פיזיים מיידים - אדמה, רכוש, נשים להשבחת הגן המקומי, עבדים. המיתוס הוא אך הסיבה המוצהרת לתפארת המלחמה ולשלהוב הרוחות.

"וימאן אדום נתון את-ישראל עבור בגבולו, ויט ישראל מעליו" (חקת: במדבר כ' 21). בלי ספק זוהי תמונה טעונת מתח. בני ישראל נמצאים בקדש, על גבול אדום. הם מתחילים בתנועה לכיוון הֹר-ההר, על קו הגבול של אדום. מתוך קו האופק עולה ומתגלה טור ארוך שבתחילתו אין רואים את סופו. מצעד איטי של בני אדם, גברים נשים וטף, ובתוכם עדרי הצאן, הסוסים והגמלים נושאי הציוד והאוהלים, החיילים צועדים בשני טורים מקבילים החובקים בתוכם את העם, ובני לוי נושאים את ארון הקודש לפני המחנה. מנגד על הגבעות המסמנות את קו הגבול של אדום, ניצבת שורה ארוכה, מאופק עד אופק, של גדודי חיילים, על סוסיהם וגמליהם, מבטם קבוע בטור העברים הצועד בעמק, נשקם דרוך בידם, והם ממתינים לפקודת ההסתערות.

האדומים מביטים בעברים, והעברים מביטים קדימה אל ראש השיירה. אין קשר עין. אין דיבור. על גבול אדום דממה מעיקה. ילד כי יבכה, זקן כי יתמרמר, מהסים אותם בלחש מאיים וממשיכים בצעדה. כל קריאה לא מחושבת, צעקה שהשתחררה מחזה מתוח, חץ שניתק מקשת ופוגע באחד מהצועדים, עלולים בין-רגע ללבות את אש המלחמה. שעות ארוכות נמשך המצעד, עד שהדרך פונה לכיוון הר-ההר ומתרחקת מגבול אדום. האדומים עומדים עדיין דוממים במקומם, עד שאחרון המאספים, בקצה הטור העברי, נעלם באבק המדבר. מלך אדום משמיע פקודה, והיא עוברת מגדוד לגדוד, מאופק עד אופק. לפתע פונים הגדודים אחורה ונעלמים. הנוף שהיה טעון בדממת הצועדים בעמק, ובמבטם של הניצבים על הגבעות, חוזר אל השקט המדברי הנצחי, כאילו כלום לא קרה, ודבר לא יקרה עוד.