(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
41. פינחס: במדבר כ"ה 10 - ל' 1
"וידבר יהוה אל-משה לאמור. פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן השיב את-חמתי מעל בני-ישראל בקנאו את-קנאתי בתוכם ולא-כיליתי את-בני-ישראל בקנאתי" (פינחס: במדבר כ"ה, 10-11).
תקציר הפרק הקודם: העם "זונה" אל בנות מואב, משתתף בפולחני בעל-פעור אל הפריון הכנעני. את האל הזה משרתות הקדשות, הנערות שהקדישו את עצמן לאל. גברים באים אליהן לקבל שירותי מין, גם גברים עבריים, ואת האתנן הן מעבירות למקדש. מכאן גם כינוין "קדשות". האל מתייחס לפעילות זו כהזדהות עם הפולחן המואבי. אלוהים כועס. משה כועס. משה מצווה להרוג כל מי שמבצע את פולחן בעל-פעור. הכתוב מתייחס אל הנרצחים כאל קורבנות מגפה. כאמור, ב"מגפה" זו מתו עשרים וארבעה אלף איש. מספר עגול וסמלי, המרמז על היקף התופעה, על התרופפות הלכידות הדתית ובעיקר על מלחמת אחים. לא פלא שהממסד העברי מזועזע. פינחס הכהן עצמו רוצח זוג אחד: מדיינית ואיש מישראל, שקיימו את הפולחן הזר. שם הישראלי שהביא את המדיינית לישראל: זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני, ראש משפחה מיוחס. שם המדיינית: כזבי בת-צור, ראש אומות בית אב במדיין, בתו של אחד ממלכי מדין. אלו הן שתי דמויות מרכזיות בנוף התקופה. כאן לא מדובר בשירותי מין, אלא בקשר זוגי המקומם עליו את הממסד העברי כולו. רציחתו של הזוג הזה באה להזהיר את ההמונים מפני הפולחן הזר וההתבוללות. פרשה זו הולידה את הביטוי: עושה מעשה כזמרי ודורש שכר כפינחס. עושה מעשה עוולה ודורש שכר כצדיק.
"אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב, עמוד ב). מקור הניב בגמרא דלעיל, בדברי אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון המלכה, לפיהם אל לה להילחם לא בפרושים (שנחשבו אדוקים מאוד), ולא בצדוקים (שנחשבו כחופשיים יותר מהדת), אלא להילחם במתחסדים, שרק מציגים עצמם כאנשים אדוקים (כדומים לפרושים), אך למעשה אינם כך."
"וידבר יהוה אל-משה לאמור: צרור את-המדיינים והכיתם אותם" (שם: כ"ה 16-17).
גם כאן באה לידי ביטוי תמציתי מלחמת הקואליציה העברית בפולחנים האופוזיציוניים-אלטרנטיביים. כאמור, אחרי גלות בבל הסתגרה היהדות בתוך עצמה, פסקה המלחמה באלים הזרים והתמקדה בתנועות האלטרנטיביות שבתוכה. מכאן אפשר לומר שמלחמה דתית זו מקבילה, בהשאלה, למערכת היחסים במדינת ישראל, בין היהדות האורתודוכסית, לבין הקונסרבטיבית והרפורמית. היחס מצד האורתודוכסיה כלפי כתות מזרחיות, אשר בשלהי המאה ובמעבר המילניום הפכו לפופולאריות בישראל, בוטה פחות מאשר כלפי התנועות היהודיות האלטרנטיביות שצמחו מתוך היהדות עצמה. במקרא, פולחנים אלטרנטיביים גורמים "מגפות" – שם מעודן למלחמות-אחים – והם מעוררים נבואות זעם בקרב נביאי האל.
