הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

42. מטות: במדבר ל' 2 - ל"ב

"וידבר משה אל-ראשי המטות לבני ישראל לאמֹר, זה הדבר אשר ציווה יהוה" (מטות: במדבר ל' 2).

43. מסעי: במדבר ל"ג - ל"ו

"אלה מסעי בני-ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד-משה ואהרן" (מסעי: במדבר ל"ג 1-49).

 

מטות:

משה רואה לעצמו כמשימה קדושה ואחרונה בחייו, להשמיד את המדיינים (מטות: במדבר ל"א 2). הוא אוסף שנים-עשר אלף איש יוצאי צבא, אלף לכל שבט, מפקיד בראשם את פינחס בן-אלעזר הכהן, ואלה יוצאים למלחמה על מדין. הם הורגים את כל הזכרים, ו"את-אֱוִי, ואת-רקם, ואת-צור, ואת-חור, ואת-רבע, חמשת מלכי מדין. ואת בלעם בן-בעור הרגו בחרב" (שם: ל"א 8).

 

משה מצווה להרוג גם את כל הנשים הבוגרות, ואת כל הילדים הזכרים. רק הילדות והנערות הבתולות נותרות בחיים. זוהי מלחמת נקם איומה. בדרך כלל, נצטוו בני ישראל להרוג את הזכרים ולהותיר בחיים את הנשים, הטף והבהמה (משפטים: דברים כ' 14). לא כאן.

לאחר מכן בא פירוט של השלל: "צאן שש-מאות אלף ושבעים אלף וחמשת-אלפים. ובקר שנים ושבעים אלף. וחמורים אחד ושישים אלף. ונפש אדם מן-הנשים אשר לא-ידעו משכב זכר, כל נפש, שנים ושלושים אלף" (מטות: במדבר ל"א 32-35), וכן הלאה.

 

לאחר מכן חלוקת השלל והמס שהועלה לבני לוי ולמקדש. הם בודקים ומוצאים כי מבין אלו שיצאו למלחמה, לא נהרג איש. כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם, לאחר שביצעו רצח-עם במלחמה שהוכרזה כמלחמת-דת קדושה.

 

מסעי:

משה מדבר בשם האל ומצווה על כיבוש הארץ: "והורשתם את-הארץ וישבתם-בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (שם: ל"ג 53).

 

על פי הרמב"ן זוהי מצוות "עשה" וחומרתה גדולה. הפסוק עצמו בנוי על משחק מילים מעורפל. השורש ירש הוראתו גם ירושה וגם גירוש. האופן שבו כל אחד מאיתנו מפרש את הפסוק מלמד על השקפת העולם שלו, לשבט או לחסד. למה, אם כן, התכוון משה באומרו "והורשתם את-הארץ"? האם התכוון לרשת את הארץ כירושה, ולהשאיר את יושבי הארץ במקומם, או לגרש אותם ממנה? ואולי ירושה מטבעה מחייבת גירוש של הזולת ממנה? לא במקרה כוונת הפסוק מעורפלת. משה מניח ליורשיו להתלבט בשאלה זו.

 

שאלה זו עמדה גם בפני הציונות, בבואה ליישב יהודים בארץ-ישראל-פלשתינה. להלכה הציונות ההרצליאנית ביקשה לממש דו-קיום בשלום עם יושבי הארץ הפלשתינאים. למעשה היא נטתה להתעלם מהיושבים בה. נימוקו של הרצל וטעותו הגדולה הייתה שהוא ראה בארץ-ישראל "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". אמירה זו מיוחסת להרצל בטעות. למעשה ניסח אותה איש התנועה הציונית ארתור הרצברג. אבל הארץ לא הייתה "ללא עם". היא הייתה מיושבת, לפחות בחלקה.

 

דילמה זו באה לידי ביטוי חריף ביותר במלחמת העצמאות של מדינת-ישראל: האם לרשת את הארץ במלחמה, ולקיים בתוכה חיים בשלום על בסיס מגילת העצמאות, או לגרש את תושביה הערבים? התשובה שניתנה על ידי המלחמה הייתה כדרכן של תשובות אשר רוב המלחמות נותנות: מבולבלת והרת-אסון. בינתיים גורשו ממנה חלק מהפלסטינים שישבו בה, ונוצרה בעיית הפליטים. הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, החיים זה בצד זה בשלום, היה רחוק מהשגתם של רוב הישראלים במלחמת העצמאות של מדינת ישראל. פתרון כזה כלל אינו עולה על דעתו של משה, בעמדו בפני הארץ המובטחת.

לאיגרת השבועית של 2013 . 7 . 4