(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

49. כי תצא: דברים כ"א 10 - כ"ה

"כי-תצא למלחמה על-אויבך ונתנו יהוה אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת-תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאישה" (דברים כ"א 10).

..."כל כבודה בת-מלך פנימה" (תהילים מ"ה 14).

פסוק שבמקור מתייחס לכבוּדתה - המטען והכלים - של בת-מלך, הבאה לביקור בארץ אחרת, ויש להכניסם אל הבית פנימה, מטעמי צניעות. הביטוי הושאל מהחפצים של האישה אל האישה גופה. "כְּבוּדָה" הפך ל"כְּבוֹדָה" והביטוי "בת מלך" נהוג עד היום ביחס לאישה. כלומר, אישה היא בת מלך, אבל תתכבד ותשב בביתה.

מדרשי אגדה, מדרש תנחומא (בובר), כך שנו רבותינו, לא תצא אישה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול, ולא בעיר של זהב, ולא בקטלא (מין תכשיט הוא), ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה, ואם יצתה אינה חייבת [חטאת], בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים. ורבותינו אומרים, אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה. שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאישה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה. שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב.

מכאן שהפירוש לפסוק הזה עבר הרחבה והכללה, ובין השאר, היה משמש סיבה לנוהג לסגור נשים בבתיהן. רק בשלהי המאה העשרים מתחילים להיווצר סדקים בנוהגים הקשוחים הללו, אבל עדיין רבים מבין האורתודוכסים ממשיכים לנהוג, בתחומי חיים רבים לפי "כל כבודה בת-מלך פנימה". פרשנים אחדים אומרים כי כל אותם דינים העוסקים ביפת-התואר שנשבתה, לא באו אלא להמאיס את האישה על השובה אותה. לאחר שגילחה שיער ראשה וגזזה ציפורניה ונהגה באבלות שלושים יום, אולי תירגע תשוקתו של השובה, והוא ישלח אותה לנפשה ללא בעילה. אין אפשרות לקבוע מראש כיצד ינהג הגבר. אולי תשוקתו דווקא תגבר. בכל אופן, באותו זמן, אישה כזאת הנשלחת חופשית לנפשה, גורלה לא טוב יותר. היא עלולה להפוך לקבצנית או להיתפס כשפחה במקום אחר, או למות ברעב.

בדין הזה נרמז גם שאישה כזאת, בהיותה זרה ולא יהודיה, מעמדה מפוקפק מראש, ועמדתו הרשמית של המקרא היא לשמור על טוהר הגזע. נכון הוא שהאבות הגדולים של האומה, כולל משה, לא הקפידו על כך. אבל כבר נאמר שמי שגדול מחברו, יצרו גדול ממנו, ומה שנסלח לאבות הגדולים, אולי לא יסלח לסתם מאצ'ו. מדוע "יפת-תואר"? אולי הכוונה לכך היא שכוח המשיכה המיני שלה גדול הוא. אבל כוח זה הוא הפכפך. המקרא מבקש לרסן ולשלוט ביצר. כשהמשיכה המינית נרגעת, מתחילות הצרות מבית. אישה שנחשבה כיפת-תואר ערכה בשוק היה רב יותר.

אבל גם במקרא היחס אל האישה כאל קניין הוא לא חד-משמעי. יתכן כי הוא הדבר העולה מתוך הכתובים, כמצב שהיה רצוי למחבר הספר, אבל במקומות רבים נמצא את האישה מתמרדת, מורדת, עומדת על דעתה ופועלת באופן עצמאי:

חווה אוכלת מפרי עץ הדעת (בראשית, ג', 6).

שרה אשת אברהם מטילה ספק בנבואת המלאכים על כך שיהיה לה בן בגילה המופלג (בראשית יח' 12).

רבקה אשת יצחק מתכננת את סידורי הבכורה במשפחתה (בראשית כז', 15).

יעל אשת חבר הקייני הורגת את סיסרא (שופטים ד', 21).

נשים היו נביאות כגברים:

מרים הנביאה (שמות טו, 20).

דבורה, נביאה ושופטת (שופטים ד', 4, 14).

חולדה הנביאה (מלכים ב', כב, 14).

במהלך המאה התשע-עשרה המציאה החברה הויקטוריאנית את האישה מחדש כיצור פאסיבי וצייתן. כך קיבלנו אותה כמורשת. אבל לא כך היה הדבר בעבר. בימי הביניים האישה היא אישיות עצמאית ובעלת זכויות. המאה הארבע-עשרה היא תקופה טובה למעמד האישה. נשים תפסו מקום מרכזי בחברה, בכלכלה, בפוליטיקה. הן היוו כוח עבודה שווה לגברים, הן ניהלו עסקים, עמדו בראש צבאות שיצאו למלחמות. זו הייתה תקופת המגפות הגדולות שהמיטו אסון דמוגרפי על אוכלוסיית אירופה. הנשים היו הכרחיות ככוח מפצה על אובדן ידיים עובדות. מאוחר יותר, במאה החמש עשרה, כשהחלה הפריחה הכלכלית באירופה, והנשים שוב לא היו דרושות ככוח עבודה, היו אלו הנזירים ואנשי הכהונה שיצרו את דמות האישה המרשעת, המכשפה, המסוכנת. אימת הואגינה רדפה את הגברים הללו לא פחות מתאוות הבשרים שלהם.

החברה הקומוניסטית התייחסה אל האישה כשווה לכל דבר. במלחמת העולם השנייה, כשהגברים יצאו לחזית, הנשים נרתמו למאמץ המלחמתי. כשנסתיימה המלחמה החזירו אותן אל המטבח וחדר הילדים. הקיבוץ הישראלי בראשית דרכו הגדיר את האישה כשוות זכויות וחובות, אבל ברוב המקרים היא מצאה עצמה מבשלת ומטפלת בילדים ולא תמיד ניתנה לה גישה לתפקידי ניהול.

התכונה ההיסטורית המרכזית של המקרא היא להתייחס אל האישה כאל קניין, אבל החוויה האישית של גיבורי הסיפור עשויה להיות שונה בתכלית.