(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
יום כיפור – הערה
...עינוי הנפש בצום הוא עינוי כולל. הרמב"ם אומר שעינוי הנפש הוא עינוי הגוף. הגוף והנפש כרוכים בו יחד. הרב סולובייצ'יק טוען שעיקרו של הצום ביום הכיפורים הם הייסורים שבהם מתייסר האדם. הצום כחלק מהפולחן הדתי, מצוי בכל דת. בדתות המזרח, בדרך כלל נתפס הצום כפעולת זיכוך שאינה כרוכה בייסורים, והם מדגישים את חווית ההתעלות שחווה האדם בצום.
מהטמה גנדי, המנהיג ההודי שחי בתקופת המעבר שבין השלטון הבריטי בהודו לשלטון העצמי, השתמש בצום כפעולה פוליטית דו-כיוונית. ביחס לבני עמו ההודים הדגיש הצום את תהליך זיכוך הנפש הכרוך בצום, ואת האידיאולוגיה של ההתנגדות הפסיבית לשלטון הזר, שגנדי הטיף לה. כלפי השלטון הבריטי סימל הצום את מחאתו של המדוכא, המבקש לעורר בבריטים את רגש האשמה ואת המצפון החברתי, שיביא לשחרור העם ההודי מעול הכיבוש. נזירים רוסיים צמים לפני שהם ניגשים לצייר צלמם של קדושים. הנזירים מאמינים שהצום המזכך מקנה לציור שלהם כוחות של קדושה.
המנהג היהודי ללבוש נעלי-בד ולא נעלי-עור ביום הכיפורים, הוא רמז להימנעות מכל סימן של פגיעה בבעל-חיים. נזירים בודהיסטים נוהגים בימי הצום לכסות את פיהם ואפם, שלא יחדור אפילו חרק קטן אל גופם ויהיו נמצאים הורגים יצור חי. ההימנעות מגרימת נזק לכל חי, הוא דימוי להימנעות מפגיעה בזולת, ורמז לניקיונו המוסרי של האדם.
מהי אותה ההתעלות, או החוויה הרוחנית, שאליה שואפים בני אדם בצום? ביהדות פירושה חיבור טוב יותר של האדם, באמצעות כתבי הקודש, לעבודת האל ביראה. במזרח פירושה ביטול האני והתחברות לזרם האנרגיה הכללית שהיא יסודו של עולם. אף שבבודהיזם גרעין ההוויה הוא זרימה נצחית, הרי למעשה שתי גישות אלו משיקות זו לזו, בתכלית הפולחן שלהן. ביטול האני מצוי ביהדות כמו גם בתרבויות המזרח. שתי גישות אלו הן טוטליות ביחסן אל האדם. האדם הוא חלק מתוך הגדול ממנו. ההשתתפות בחוויה החברתית של הצום מקנה לאדם את תחושת השייכות. זוהי ההיסטוריה של שתי הגישות.
שני תופעות אלו - הפיכת האדם לעבד-האל וביטול האני - עלולות לעמוד בסתירה לעקרון היצירה האנושית של הפרט. אין פירושו של דבר שלא תיתכן יצירה בהשראת החוויה הדתית, אולם יצירה במהותה הגרעינית האמנותית היא פעולת האני הפרטי של היוצר, המשמש כלי לחיבור מרכיבי האישיות היוצרת, בזיקה אל העולם. אפשר לומר שהאדם-היוצר פועל לא מתוך ביטול עצמי, אלא מתוך הגדרת עצמו, בתוך דיאלוג פעיל, שבין עצמו כישות נפרדת, שבתוכה כלול האל כפוטנציאל היצירה שלו, לבין העולם, שהוא מצידו כולל בתוכו פוטנציאל יצירה, המוגדר כאלוהותו של העולם.
בתודעת רבים קיים הצום כפעולה החשובה ביותר שיש לבצע ביום הכיפורים. בשכונות הדתיות בירושלים, בני-ברק, או ניו-יורק, מתחילה בערבו של היום שלפני תחילת הצום, תכונה רבתי של משפחות המתרוצצות בהתלהבות להכנת הסעודה המפסקת שאחרי הצום, עד כי לאדם מן החוץ נדמה שעיקרו של יום הכיפורים הוא הסעודה שלפני הצום והסעודה שאחרי הצום. בשנים האחרונות נופלת אותה דממה גם על השכונות החילוניות-חופשיות, כפועל יוצא של המשיכה אל המסורת היהודית, המאפיינת עתה רבים במגזר החילוני-חופשי.
אחר כך יורד הערב ודממה נופלת על הארץ. תחילה לוחשים מנחה ליום הכיפורים ו"על חטא שחטאנו לפניך", מדליקים נרות וממתינים עד שנשמע קולו של החזן בתפילת "כל נדרי".
