(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

6. תולדות: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם...".

(תולדות: בראשית כ"ה 19)

יצחק בן ארבעים שנה בקחתו לאישה את רבקה בת-בתואל הארמי. הם מולידים את עשיו ואת יעקב.

"ורב יעבוד צעיר"

(תולדות: בראשית כ"ה 23)

נאום הנבואה של האל אל רבקה. האל מבטיח לרבקה. שבנה הצעיר יעקב, יהיה אישיות דגולה. רב הוא כינוי לבכור, מבוגר, ראשון בין שווים וגדול מהם בתחום כלשהו. עשיו הבכור הביולוגי, יעבוד את יעקב הצעיר ממנו. הבכורה הביולוגית או החומרית, אינה הדבר החשוב ביותר בעיני האל, המגלם את המצפון החברתי, ואת פוטנציאל היצירה שבאדם. הבכורה הראשונה בחשיבותה היא זו הרוחנית, והיא ניתנת לבעל התכונות האנושיות הטובות, המכוונות להטבת מצבו של האדם. יוצר ויצירתו, אינם חייבים להיות גדולים בהיקף הפיזי שלהם או בפרסומם. בכורתם באה לידי ביטוי בכוונה המגולמת בהם לתיקונו של העולם. כל הרבנים הגדולים העסוקים בענייני חומר ופרסום עצמי, דמותם ההיסטורית מתגמדת אל מול צעיר אחד, הפועל לתיקון העולם, ואפילו הוא עושה זאת באמצעים דלים.

במסורת היהודית נתפס סיפור יחסיהם של עשיו ויעקב כמשל ליחסי ישראל והגויים. התורה מרבה בתיאורי נחמה והבטחות גדולה, הצלחה, ניצחון והכנעת עמים אחרים. מבחינה פסיכולוגית-חברתית בהחלט נראה סביר שקבוצות העברים, שמקורם בשבטי נוודים, ובקבוצות עניות של איכרים, הנחשבות לנחותות בעיני קבוצות אחרות ומבוססות יותר, מפגרות בהתפתחותן הכלכלית או התרבותית אחרי הממלכות הגדולות סביבן, יטפחו כפיצוי רוחני מסורת שמציגה אותן כנבחרות מכל הגויים. חברה איתנה ברוחה, אינה זקוקה לאשליית-נחמה שכזאת. ואכן, לאחר שהתבססו העברים בארץ כנען ותפסו את השלטון, הם אינם זקוקים עוד להבטחות מעורפלות בנוסח "עם הסגולה" ומאפשרים לעצמם גם ביקורת עצמית מפי הנביאים.