(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

8. וישלח: בראשית ל"ב 4 - ל"ו

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל-עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (וישלח: בראשית ל"ב 4).

מיהו יעקב, המוגדר כאחד מאבות האומה, ואשר שמו השני, ישראל, הוא גם שמה של מדינת ישראל? הוא יוצא מבטן אמו רבקה, אוחז בעקב אחיו הבכור עשיו. שם מתחיל המאבק שבין יעקב לעשיו. הוא קונה מאחיו את הבכורה בנזיד עדשים. הוא שותף למעשה התרמית של אמו בקבלת הברכה, ברכת הבכור, מיצחק אביו. הוא עובד עשרים שנה אצל לבן הארמי. ארבע-עשרה שנים תמורת בנות לבן, לאה ורחל, ושש שנים תמורת צאן ורכוש. לבן הארמי מרמה אותו בנשים ובשכר ויעקב מתחכם ללבן בעניין הכבשים. הוא מציע לקבל רק את הכבשים הנקודים וגורם לכבשים להיוולד עקודים נקודים וברודים. כביכול, לבן הארמי ויעקב הם בבחינת מצא מין את מינו.

יש מחזוריות זוגית בחייו של יעקב: יעקב משיג את הבכורה פעמיים. פעם אחת הוא קונה אותה מעשיו בנזיד עדשים. פעם שנייה הוא מקבל אותה בברכת יצחק אביו. הוא מתחתן פעמיים. האל נגלה אליו בחלום פעמיים. פעם אחת בחלום הסולם, בדרך מבאר-שבע לחרן, ופעם אצל לבן הארמי, בעזיבתו את לבן בדרך לארץ כנען. יעקב הופך לישראל פעמיים. פעם אחת אחרי המאבק עם המלאך במעבר יבוק. פעם שנייה במפגש עם האל בבית-אל.

יעקב אוסף את רכושו ואת הנשים ומתכנן בריחה מפני לבן הארמי. לבן הולך לגזוז את הצאן ואז: "ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה" (ויצא: בראשית ל"א 19).

לבן רודף אחרי יעקב. ביום אחד הוא איבד עובד חרוץ וערמומי כיעקב, את שתי בנותיו וגם את התרפים, האל הביתי הקטן שלו. לא ברור על איזה אבדן הצטער לבן יותר. לא נותר לו אלא לדרוש את התרפים.

"ורחל לקחה את-התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא" (שם: ל"א 34).

אומר רש"י: להפריש (להוציא) את אביה מעבודה זרה נתכוונה.

בילקוט שמעוני, פרשת ויצא, רמז קל, נאמר: "מה הן תרפים? שוחטים אדם בכור, ומולקים את ראשו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבים על ציץ הזהב שם רוח הטומאה, ומניחים אותו תחת לשונו ונותנים אותו בקיר, ומדליקים ומשתחווים לו והוא מדבר עמם שנאמר, כי התרפים דברו און (זכריה י' 2), לפיכך גנבתם רחל שלא יגידו ללבן שברח יעקב ולא עוד אלא להכרית עבודה זרה מבית אביה".

אחר כך לבן הארמי ויעקב אבינו רבים ומתפייסים ומקימים גל-עד. לבן קורא למקום "יגר שהדותא" ויעקב קורא למקום גלעד. "שהדותא" פירושה "העדות" ופירוש הצירוף בעברית הוא "גל העדות". זוהי הופעה נדירה של מילה בארמית בשלב מוקדם כל כך של כתיבת התנ"ך. "שׂהדותא" מזכירה את הביטוי "שׂהדי במרומים", כלומר, עדי במרומים, הוא אלוהים. שׁהיד, המת על קידוש השם, הוא בערבית העד המעיד במותו על אמונתו. זאת בעקבות "השׁהאדה", העדוּת, אחת מאמונות היסוד של האסלאם (בלוג השפה העברית, רוביק רוזנטל).

יעקב קורא למקום גלעד. שם הם עורכים סעודה נאה, וגורל התרפים לא נודע מאז. האל העברי ודאי התמוגג למקרא התיאור המשעשע של התרפים, האל המשפחתי שנגנב והושם בכר הגמל כשאחוריה המכובדים של רחל מכסים עליו. האל העברי לעולם לא ימצא את עצמו במצב מביש כזה. הוא מראש דאג ליצור לעצמו דמות מופשטת כה מאיימת ורבת רושם, שעל דעת איש לא יעלה לגנוב אותו או להתיישב עליו. הסיפור מרמז לתרבות המגוונת של פולחני אלים, הנפוצה באזור זה, במקביל לפולחן האל יהוה.

"אלילים זה אחד מעשרה שמות מגונים שנתגנתה בהם עבודה זרה לשם מעשיה. אלילים על שם שהם חלולים, פסל על שם שהם נפסלים, מסכה על שם שהם ניסוכים, מצבה על שם שהם עומדים, עצבים על שם שנעשים פרקים פרקים, תרפים על שם שהם מרקיבים, גילולים על שם שהם מגועלים, שיקוצים על שם שהם משוקצים, חמנים על שם שהם עומדים בחמה, אשרים על שם שהם מתאשרים מאחרים. אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה תחילתם אלילים הם, אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלוהות."

(ספרא, קדושים, פרשה א', ד"ה וידבר ה)