(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי-יעקב שני חייו, שבע שנים וארבעים שנה ומאת שנה" (ויחי: בראשית מ"ז 28).

ספר בראשית מסתיים בפרשת ויחי, בברכת יעקב לבניו, ובמותו של יעקב. ספר דברים, החותם את חמשת חומשי התורה, מסתיים בפרשת וזאת הברכה, בברכת משה לשבטי ישראל אשר יצאו מבניו של יעקב, ובמותו של משה.

יעקב הוא עתה אדם זקן ותשוש. ראייתו כבדה וידיו איטיות. לפעמים הוא שוכח שמות. הוא זוכר לפרטי פרטים את טקס הכרזתו כבכור על פני אחיו הבוגר ממנו עשיו. הוא זוכר את השנים שעשה אצל לבן הארמי. את ימי העבודה הקשה והאפורה בשדה עם הצאן, ואת הזיות הלילה על גופה הבלתי מושג של רחל. את אהבתו לרחל שהפכה ברבות הימים למעמסה, ואת גועל הנפש שעוררה בו לאה שהפך ברבות הימים לתשוקה. במושב זקני העדה, ברגע של נינוחות, כשהיין הטוב מפליג בקרביים, היה יכול להתוודות בסוד שאת רחל הוא אמנם אוהב אבל לאה היא אישה חמה, והזקנים היו מהנהנים בראשם בשתיקה, ואחר-כך מפליגים בסיפור שבחי האישה ובאנחות על גורלו העגום של הגבר הבא בשנים. הוא לא זוכר מה אכל לארוחת הבוקר. יוסף מביא אליו את בניו, אפרים ומנשה, ויעקב מתרגש, מחבק ונושק להם. לא ברור האם הוא אמנם מזהה מיהו אפרים ומיהו מנשה: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" (שם: מ"ח 8). תחילה מברך יעקב את מנשה הצעיר. יוסף מתמרמר על כי לא כך נהוג. תחילה יש לברך את אפרים הבכור. יעקב מתרץ ואומר: "אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים" (שם: מ"ח 19). רמז ליעקב עצמו, שהיה הצעיר מאחיו עשיו, שנאבק על הבכורה, ולבסוף גנב אותה ממנו, ואולי זהו הזיכרון האישי הקדום על עצמו הקטן שהופך לבכור, שמתערב ומבלבל עליו את דעתו. זה אחד מהמקומות שבהם מועלה מוטיב הצעירוּת כתכונה מועדפת במקרא.