הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

13. שמות: שמות א' - ו' 1

..."ויהי במים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות: שמות ב' 11 – 12).

 

משה גדול בשנים וגדול בסמכות. הוא מקורב למלכות ויש להניח שנושא בתפקיד מנהלי, אבל עדיין הוא צעיר בהתפתחותו הרגשית ובמהותו האנושית. הוא חניך האימפריה המצרית, שבה גדול זה חזק וטוב, קטן זה חלש ורע. אבל מסתבר שאינו חניך מושלם של אסכולה זו. שאם לא כן, מדוע הוא מתערב במקרה האיש המצרי המכה איש עברי? רק משום שבעורקיו זורם דם עברים? אם היה חניך טוב של האימפריה, יש להניח שהיה עובר על פניהם של המכה והמוכה, וחושב לעצמו: "אם הוא מוכה, ודאי שמגיע לו, וחוץ מזה המוכה שייך למיעוט של עבדים. ועבד יש להכות, כי זוהי השפה היחידה שהם מבינים, וחוץ מזה למה להתערב ולהתלכלך במשהו שלא שייך לך? וחוץ מזה, איך אומרים אצלנו: Take care of number one!; דאג לעניינים שלך, ושאחרים ידאגו לעניינים שלהם". משה אינו מצרי ואינו עברי. הוא אינו מזדהה לחלוטין עם הסיפור המצרי ולא עם הסיפור העברי, כי שניהם חסרים את מה שהוא עתיד לתת להם.

 

נאמר שם: "ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם", ולא נאמר: "ויצא אל אחיו העברים וירא בסבלותם" וגם לא נאמר שם: "ויצא אל אחיו היהודים וירא בסבלותם". "אחיו" – שם עצם כללי, לא מוגדר אתנית. אלו הם אחיו בני-האדם. העוול שהוא פוגש בדרכו, נעשה בידי בן-אדם אחד כלפי בן-אדם אחר. המכה והמוכה, שניהם בני אדם ועל כן שניהם אחיו. שניהם "בסיבלותם", כי שניהם חולים במחלת הדיכוי. שחרורו של המוכה יביא לשחרורו של המכה. שחרורו של המדוכא יביא לשחרורו של המדכא. רק בהמשך הפסוק נאמר: "איש מצרי מכה איש עברי – מאחיו!". המילה "אחיו" סוגרת את הפסוק בבחינת שניהם אחיו בני אדם.

 

מדוע משה גדול בשנים וגדול בסמכות, אך עדיין קטן כאדם? הוא שם עצמו כשופט וקטגור ותליין. הוא הורג את המצרי וטומן אותו בחול. הרי הוא נחשף למעשה עוול ונחלץ לעזרתו של החלש! משה מושפע מהאידיאולוגיה הכוחנית הגורסת שימוש בכוח הזרוע עד מוות. אידיאולוגיה זו תיכנס לתורתו, ורק דורות אחריו, עם התפתחותו של האדם, היא תשתנה – אם לא תמיד במעשי בני-האדם, הרי לפחות בחוקיו. אבל מדוע הוא טומן את המצרי בחול? מפני מי הוא מבקש להסתיר את המעשה? מפני המצרים? נכון שפרעה יכול לבוא אליו בטענות, "למה אתה הורג לי את המצרים? אם כבר, תהרוג את העברי שגרם לו למצרי להתעצבן ולהכות אותו!" יש להניח שבכל מקרה היה משה יוצא בעסקת טיעון או לפחות בנזיפה קשה וסוף פסוק. בסופו של דבר הייתה בת פרעה אומרת לאביה: "הרי הוא אחד משלנו!" לא מאימת פרעה ולא ממלשינותם של העברים הוא הולך למדבר, אלא מחמת ההרהור ההולך ומתבשל במוחו ומוביל אותו אל המדבר, בדרך להגשמת ייעודו.

לאיגרת השבועית של 2013 . 12 . 19