הצטרפו לאיגרת השבועית

- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם.


(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן-ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (בשלח: שמות י"ג, 17).

ביציאה ממצרים משה נוטל עמו את גופו החנוט של יוסף, ועל פי צוואתו של יוסף, יישא את הגופה לקבורה בארץ כנען (שם: י"ג, 19).

 

חווית העבדות במצרים לימדה את העברים להיות סבילים ואדישים לגורלם. היא חינכה אותם לתפיסה פסימית של החיים: מה שהיה הוא שיהיה ועדיף לשמר את הקיים מאשר להיאבק על עתיד שהוא מבחינתם עדיין בגדר הלא ידוע. על העם הזה לעבור מהפכה כוללת בדפוסי החשיבה, באמונות, בדעות ובאורח החיים. זהו תהליך של התבגרות, זרוע בקשיים ובהצלחות, התקדמות ונסיגה, התנערות מהנסיגה והליכה קדימה. כשמדובר בחוויה האנושית אין קיצורי דרך. אלה עלולים למוטט את האדם אל מול הקושי הראשון הניצב לפניו.

 

שוו בנפשכם איזה תהליך ארוך ומורכב חייב לעבור יהודי ישראלי, אשר משחר ילדותו לימדו אותו מנהיגיו תערובת של רעיונות בדבר ההכרח להיבדל מדינית ותרבותית מסביבתו, יחד עם הפחדה חוזרת ונשנית על עצם קיומו, שנאת הזר באשר הוא "גוי", פירוש מתנשא של רעיון "עם הסגולה", סיסמאות ריקות מתוכן על הצורך בשלום יחד עם מלחמות יזומות חוזרות ונשנות. ישראלי זה, ככל שהוא חש את עצמו צודק, שונה ונעלה מזולתו, הוא עבד נרצע לדיכוי הולך ונמשך של חינוך עבדים.

 

הדור שיצא ממצרים הוא דור-עבדים בגוף ובנפש. דור זה ימות במדבר, אבל בניו יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת. כדי לממש את העצמאות החברתית, תחילה יש להיפרד מהעבדות. גדולתו של משה היתה בהבנתו את תהליך ההתבגרות, שאינו בא במפץ אחד גדול או במעשה נסים אלוהי חד פעמי, אלא בעבודה מפרכת ובגיבוש הזהות האישית והחברתית. הוא יוליך אותם במדבר ארבעים שנה. כדי ליצור תודעה חופשית מדיכוי על העם להתרחק, במקום ובזמן, מן העבר, ולהכין את הנפש לקראת העתיד.

 

לכאורה נראה שהתורה מדברת בעיקר על תהליך הכנה דתי וצבאי, בדרך לבניית דמות של עם עברי חדש, לוחם וחולם, המאמין בזכותו על הארץ המובטחת. האם מתוך כך ניתן להסביר את המעברים בהיסטוריה של העם העברי, המוגדרים באמצעות מלחמות? המונח "יהוה צבאות" מוזכר בתנ"ך 279 פעמים. בדרך כלל יש לכינוי זה משמעות צבאית מלחמתית.

 

גישה זו הייתה מקובלת גם בשחר ההתיישבות העברית בארץ-ישראל במאה העשרים. הציונות בקשה לבנות דמות של ישראלי חדש, שתחליף את דמותו הקלאסית של היהודי הגלותי, העוסק בענייני ממון ומסחר זעיר, חלש בגופו ברוחו, האומר לשנה הבאה בירושלים הבנויה, אבל ממתין למשיח שיבוא להגשים את התפילה, לחלץ אותו מהגלות ולהביאו לירושלים. בינתיים הוא מקדש את ההמתנה הסבילה.

 

הציונות המקורית שמרדה במיתוס הדתי של המשיח, והציגה חלופה לאומית-חילונית, בנתה דמות של ישראלי, חזק בגופו וברוחו, עובד אדמה ולוחם ללא-חת, המוכן לוותר על סיפוק צרכיו האישיים, ולהקריב את חייו על קידוש הארץ למען העם. את הדמות הזאת הנחילה הציונות לחלוץ היהודי והוא הלך לאורה. כאמור, דמות זו נבנתה על בסיס רעיון הלאומיות האזרחית, שהיה מקובל באירופה במאה התשע-עשרה. כלומר, דחיית המשיחיות הדתית, לטובת רווחתו של האדם ומתוך צרכיו של האדם. בציונות החילונית לא האל הוא מקור התוקף למעשה החלוצי, אלא האדם.

 

לאחר שהוקמה מדינת ישראל והתגברה על קשיי התקומה, ביצרה את בטחונה הצבאי והכלכלי, שוב חייב היה לבוא שינוי ערכים. דמותו של היהודי החדש, הלוחם ללא פשרות, עדיין קיימת בתודעת העל של החברה היהודית בישראל, אבל אבדה מזוהרה לטובת רווחה אישית של כל אדם לעצמו. גם דמותו של הקורבן היהודי הנצחי, קיימת עדיין בתודעת העל היהודית-ישראלית, אך היא אינה מודל להזדהות אלא תירוץ להצדקת מלחמות וכיבוש. נוצר חלל תודעתי-חברתי שבמהרה הוא מתמלא בגעגועים לעבר דתי ומסורתי, כלומר חזרה טקסית אל עבר הגטו היהודי שבזמנו ננטש על ידי הציונות. לבד ממילוי צרכים נפשיים ורוחניים של היהודי הישראלי, המובנים מאליהם, גם נוצר עתה איום גלוי על ההגמוניה האזרחית של המדינה.

 

מכאן שעל הישראלי החפץ חיים, ללכת שוב אל המדבר התודעתי ולהכין את עצמו לעתיד שעדיין לא התממש: יצירת איזון בין דת למדינה, בדרך לשילובו כיחידה עצמאית ופתוחה למרחב השמי הגדול. אבל זהו סיפור אחר. בינתיים אנו כאן עדיין במדבר של משה, בהתוויית החזון שלפני התקומה.

לאיגרת השבועית של 2014 . 1 . 9