הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

17. יתרו: שמות י"ח - כ'

"וישמע יתרו כהן מדין, חותן משה, את כל-אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו, כי-הוציא יהוה את-ישראל ממצרים" (יתרו: שמות י"ח 1).

הדרמה של מתן תורה במעמד הר סיני היא תבנית-אב אוניברסאלית לדרמה של התהוות יצירה ככלל. להלן בשמונה פרקים:

 

1. פתיחה

תצוגה מרהיבה של פעלולים דרמתיים:

"ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל-העם אשר במחנה"

(יתרו: שמות י"ט 16).

"והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל-ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלוהים יעננו בקול"

(שם: י"ט 18-19).

 

2. עשרת הדיברות ו"ספר הברית"

אלוהים מוסר למשה את עשרת הדיברות ואת "ספר הברית" (יתרו: שמות כ' - כ"ג 33), תקציר של מערכת חוקים להסדרת אורח-חיים. ("ספר הברית" נכתב ונערך בערך בשנת 587 לפה"ס, בגלות בבל, בידי קבוצת הכוהנים הגולים)

 

3. טקס קבלת "ספר הברית"

משה מאשר את קבלת "ספר הברית" בטקס סמלי של הקרבת קורבנות, הכולל התזת דם על העם (משפטים: שמות כ"ד 1-14).

"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר-דיבר יהוה נעשה ונשמע".

(שם: כ"ד 7. אומר רש"י: "שמיעה כקבלה".

 

אפשר גם לומר: שמיעה לצורך מעשה ואחר כך שמיעת טעם המעשה, מתוך אמונה תמימה בתוקף המעשה. היהדות במקורה היא דת של מצוות והאמונה היא ברשותו של כל יהודי, ופירוש הדבר שתודעתו הפנימית של היהודי עשויה לנוע בין אמון לספק אך כל עוד הוא מקיים מצוות הוא יהודי טוב.

מה יעשה יהודי שאינו מקיים מצוות קלות כחמורות? גרעינה של היהדות הוא מוסרי אוניברסאלי וכל עוד אדם פועל בהגינות ועושה לתיקון עולם, הרי הוא יהודי טוב, או בלשונו של י. ליבוביץ': "אדם הגון".

 

אחר כך עולים משה, אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל אל ההר ורואים את האל מרחוק:

"ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר".

(שם: כ"ד 10).

 

מקובל לפרש שמשה לבדו ראה את האל, ואפילו רעיון זה דורש הסבר. ראייה זו היא כראיית חזון, בעיני הרוח, בתמונה המוחית. תמונות אלו מופיעות במצבי הכרה שונים: אכסטזה, הזיה בהקיץ או חלום. התורה מעדיפה את תבנית הקול ואת המילה המדוברת והכתובה, על פני התמונה והמראות, והיא נזהרת מפני הגשמת התמונות. אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים זקני-ישראל, ראו את האל במובן של ראיית האמת המגולמת בתורה. נוכל לתאר לעצמנו את משה ונכבדי העם, עורכים קומזיץ על ההר, יושבים מסביב למדורה, אוכלים ושותים, משה מרצה בפניהם את עיקרי תורתו, והם עונים בהתפעלות אמן!

 

4. המשכן

משה שב ועולה אל ההר לארבעים יום וארבעים לילה. אלוהים נותן למשה הוראות מפורטות לבניית המשכן, הציוד לכוהנים וטקס קידוש הכוהנים

(פרשת משפטים, פרשת תרומה, פרשת תצוה, פרשת כי-תשא).

 

5. "עגל הזהב"

בעוד משה על ההר, חוזר העם לעסוק בפולחנים קדומים. הפולחן המרכזי: מעשה העגל.

"ויאמר אליהם אהרן, פרקו נזמי זהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי".

 

כי תשא: שמות ל"ב: העם שרגיל לתבנית חיים סמכותנית, שבה כל צעד בחייו מוכתב מלמעלה, נותר עתה ללא מנהיג, ללא תכנית פעולה וללא פולחן לעסוק בו. העם נמצא בתקופת מעבר, בין סיומה של תקופת האלילות המרובה, לבין תחילתה של תקופת האל היחידני יהוה. בפרק זמן זה הוא נסוג למצוקה הנושאת אופי של חרדת-קיום. ניתן להגדיר תקופה זו כ"בין הזמנים", או כמצב של התנגדות. העם זקוק בדחיפות לפעולה דרמטית פיזית שתכסה על ריקנותם של החיים. פולחן העגל הוא פיצוי נפשי על העדר פולחן יהוה. העם ממיר את תורת האל הרוחני, אל המוסר, באלוהות גשמית שניתן למדוד את עצמתה בכסף ובזהב. לא במקרה הפך המושג "עגל הזהב" לשם נרדף לתבנית חיים של מוצרי-צריכה פיזיים ועיסוק בהבלי החיים, שבהם האדם מוערך על פי כמות הכסף שהוא יכול להציג, ולא על פי מעלותיו האנושיות.

 

אלוהות "עגל הזהב" היא דוגמה אחת מיני רבות לאותה אלוהות קדומה, הנוצרת ברוחו של האדם, מתוך המשאלה הבסיסית לסילוק חרדת הקיום ולמתן משמעות לקיום. עגל הזהב הוא ייצוג חומרי של האל, וכדי להבטיח את קיומו של האל, על האדם להקריב משהו מתוך עצמו. כאן מתבטאת ההקרבה בויתור על רכוש חומרי.

 

6. שבירת הלוחות

משה יורד מן ההר, מגלה את פולחן העגל ושובר את לוחות הברית. הוא מצווה על בני לוי ליזום מלחמת אחים, שבה נהרגים שלושת אלפים איש, ולאחריה פורצת מגפה בעם (שם: ל"ב 15-35).

 

בפרק ל"ב רשומות שלוש גרסאות סותרות לתגובתו של משה על פרשת העגל.

על פי הגרסה הראשונה, אלוהים מודיע למשה על חטא העגל ומבקש לכלות את זעמו בעם (שם: ל"ב 7-11). משה מרגיע את אלוהים.

בגרסה השנייה משה שובר את הלוחות, שורף את העגל, טוחן אותו עד דק, מפזר את האפר על פני המים ומשקה במים אלו את בני ישראל (שם: ל"ב 14-20).

בגרסה השלישית, משה מדבר אל העם ואומר להם שחטאו חטא גדול, אבל הוא יבקש מהאל שיסלח להם (שם: ל"ב 30-35). בשיחה עם האל מבקש משה ששמו ימחק מספר התורה, בין אם האל יסלח לעם ובין אם לא יסלח להם. האל מבטיח שבאחד הימים הוא ינקום בעם.

 

פרויד במאמרו משנת 1914, "משה של מיכאלאנג'לו", דן בפרשנויות הסותרות על הפסל המפורסם המוצב בכנסיית סאן פייטרו אִין וִינקוֹלי ברומא. מקובל לראות בפסל את דמותו של הנביא הזועם המביט בעמו, רואה אותם משתחווים לעגל, בקושי מבליג על סערת הרוח המשתוללת בו, ובעוד רגע הוא יתפרץ וישבור את לוחות הברית. לעומת פירוש זה מציע פרוייד לראות בפסל את דמותו של משה, שגופו השרירי מאופק ונשלט בידי כוח רצון כביר הכובש את היצר ההרסני לשבור ולהרוס. על פי פירוש זה משה לא ישבור את לוחות הברית, כי השליחות שלמענה הוא מקדיש את חייו גדולה וחשובה יותר מהזעם הקיים בו ברגע זה.

 

7. זעם האל וחזרה בתשובה

אלוהים כועס על העם. העם מתנצל ומרצה את האל בהקרבת עדיים. משה מדבר שוב עם האל "פנים אל פנים". הוא מכין לוחות חדשים, ושוב עולה אל ההר לארבעים יום וארבעים לילה. עקרונות עבודת האל נכתבים שוב (כי-תשא, ויקהל: שמות ל"ג - ל"ה).

 

8. סיום

משה בונה את אוהל המועד. מאותו רגע מלווה האל את העם בעמוד הענן.

ספר שמות מסתיים (ויקהל, פיקודי: שמות ל"ו - מ').

לאיגרת השבועית של 2014 . 1 . 16