(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'
"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן" (פיקודי: שמות ל"ח 21).
בשנה רגילה, לא מעוברת, קוראים יחד את "ויקהל-פיקודי" שתי פרשות אלו חותמות את ספר שמות וגם את הדרמה הגדולה של הספר: טקס מתן תורה, כתיבת עשרת הדיברות ו"ספר הברית" (יתרו/משפטים: שמות כ' - כ"ג 33) במעמד הר סיני.
בפרשת ויקהל בונים את המשכן. בפרשת פיקודי מציידים אותו ומשלבים יחד את מרכיבי הפולחן. פרשיות ויקהל-פיקודי חוזרות בשינויים קלים על הנאמר בפרשות תרומה-תצווה (תרומה: שמות כ"ה - כ"ז 19. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10), ואז מופיעים חמישה פסוקים החותמים את פרשת פיקודי ואת ספר שמות כולו. האל יורד אל המשכן וקובע את מושבו בתוך עמו: "ויכס הענן את-אוהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן" (פיקודי: שמות מ' 34). מכאן והלאה האל ילווה את העם בדרמות הבאות הנכונות לו: "כי ענן יהוה על-המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל-בית-ישראל בכל-מסעיהם" (שם: מ' 38).
המשכן הוא הבית החומרי. הבית החומרי הוא משכן לרוח, שהמחשתה כאן היא בעמוד הענן.
משה בונה את אוהל מועד, מצייד אותו ומכשיר את הכוהנים לפולחן החדש. ההצגה הגדולה של המונותיאיזם יוצאת לדרך. אבל עכשיו, שלא כמו במעמד הר-סיני, אין קולות וברקים, אין אותה התפעמות ראשונית גדולה. יש קבלה והפנמה. אלוהים קובע את מושבו באוהל מועד כדרך שיגרה. הוא מופיע ביום כענן עשן ובלילה כענן אש. היצירה בוערת וחיה.
משה היוצר, כמו האדם-היוצר, חווה את ההתפעמות הראשונית של יצירה חדשה המתעוררת בתוכו. היא הולכת ומתפתחת מתוך הדיאלוג שבינו לבין עצמו. בסיפור מתן תורה, הדיאלוג הוא בין האדם לאלוהיו - יהוה אלוהיו. האל הוא צד ביצירה. אני האדם מדבר עם אני האל. בתחום הבמה יש לזה שם פרטי: עבודת מנחה-שחקן. אפשר גם: עבודת אדם-יוצר, כשהיוצר הוא כוח המוגדר כאלוהי, והוא מעלה רעיון ליצירה.
מצד אחד מייצג האלוהי את עקרונות הסדר הטוב המוסרי ההיסטורי. מצד שני הוא מייצג את דחפי היצר. האדם הוא זה שמתעל את היצר ליצירה. ברגע של פתיחות וזרימה חופשית, עשוי האל להיות תומך ומסייע. ברגעים של סגירות והתנגדות הוא עלול לייצג דחפי מוות בתמיכת כוחות היצר.
מכאן אפשר להבין כיצד בני אדם הנותנים אמון מלא באל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתבים המקודשים עליהם, בני אדם אלה עשויים להתנהג באופן קוטבי. בתקופות של רווחה ופתיחות, הם עשויים להיות טובים, נעימים ובונים. בתקופות קשות של סגירות ונסיגה, הם עלולים להיות קשים, תוקפניים והרסנים.
משה, האדם-היוצר מביא את יצירתו למפגש ראשון עם העולם. מפגש כזה עשוי להיות טוב ומספק, אבל הוא עלול להיות גם מתסכל. על היוצר להתגבר על דחפי היצר, לעיין ביצירתו, לכתוב אותה שוב ולהוציאה לאור. הדרמה הגדולה של היצירה מתרחשת ברוחו של היוצר. רק אחר כך היא יוצאת לאור, בתקווה שתסייע לתיקונו של עולם.
