הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

49. כי תצא: דברים כ"א 10 - כ"ה

"כי-תצא למלחמה על-אויבך ונתנו יהוה אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת-תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאישה" (כי-תצא: דברים כ"א 10).

 

מדוע דווקא "אישה יפת-תואר"? בניגוד למה שמתואר בשירי הגבורה השבטיים והלאומנים – שהם אחד מהביטויים המקובלים בהיסטוריה של עמים היוצאים למלחמה – החוויה האישית המיידית של האדם במלחמה אינה אלא דייסה מגעילה של פחד וכעס. פחד המוות והכעס על חוסר האונים שבהתמודדות אתו. מנהיגים השולחים את החייל למלחמה, עוטפים אותו בעידוד מליצי ונלהב על בסיס האידיאולוגיה המכוננת של אותה חברה בזמן נתון. העידוד הזה מכסה במסך אטום את תודעתו האישית הפעילה. המסך התעמולתי מושם בין הפקודה ההיסטורית של היציאה למלחמה, לבין החוויה האישית המיידית של כל חייל לעצמו.

 

"יש לך חוצפה גדולה, גנרל. אתה שולח אותי למלחמה, לרצוח גברים, נשים וטף, להרוס בתים, לשרוף כפרים, ואתה שואל אותי אם טהרתי את לבי לקראת המשימה הזאת?"

("המסעדה של אליז" – הסרט).

 

כדי להתגבר על פחד המוות, מוכן החייל לעטוף את עצמו באידיאולוגיה המלחמתית ולעיתים גם למות למענה. אידיאולוגיה זו מייצרת כמויות עצומות של אנרגיה המתועלות לתוקפנות. עם תום המלחמה וגם לפני כן, ובלי קשר לתוצאותיה, בדרך כלל מכריזים המנהיגים על השגת הניצחון, ואז מתפרקת אנרגיה זו במעשי הרס, ביזה, זלילה ואונס. יש להניח שרוב העמים מאמינים שהצבא שלהם הוא "הטהור מכל הצבאות" ומעשי זוועה כאלה הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא בתחומם, אלא רק בתחומו של האויב. כך יש להניח שרוב הישראלים מאמינים שהצבא שלהם הוא "טהור". אבל כותב התורה יודע יותר מזה. הוא יודע שהחיבור בין "צבא" ל"טוהר" הוא אוקסימורון, כלומר דבר והיפוכו. אין צבא "טהור". על כן באים החוקים הללו להסדיר את הזוועה ולמזער את נזקיה. 

 

בשנת 1973, בעיצומן של קרבות מלחמת יום הכיפורים, הגעתי לאזור שכבש צה"ל במצרים, ברצועה ירוקה שבסמוך לתעלת-סואץ. בכפר מצרי קטן ועלוב למראה, סיימה יחידת חי"ר על נגמ"שים את כיבוש הכפר. החיילים בכלי הרכב היו כאחוזי תזזית. הם חיפשו פורקן למתח המצטבר. אבל בכפר הכבוש נותרו תרנגולות אחדות, חמורים וכלבים, שהיו משוטטים על דרך העפר. פתאום החלו החיילים להסיע את ה"זלדות" – כך קראו אז לכלי הרכב המשוריינים הללו – ולרדוף את בעלי החיים. כלב קטן אחד, צהוב ומדובלל, נבח על החיילים וזה הרגיז אותם. הם יצאו למרדף בשבילי הכפר, אחרי הכלבלב הנובח. הוא נבח והתרוצץ, התקדם ונסוג בשבילים הצרים. כלי הרכב דהרו אחריו, ברעם מנועים וצרחות עידוד, ממוטטים את קירות הטיט של הבקתות, מועכים שיחים וחלקות ירק, ומעלים ענן של חול מדברי. ואז נשמעה יללת כאב חדה, ותרועת ניצחון של חיילים. אחד הנגמ"שים השיג את הכלבלב ודרס את רגלו. בעל החיים נמלט בצליעה, רגלו הקדמית מידלדלת לפניו, ונעלם אל בין הדיונות. המנועים דממו. החיילים נרגעו. הם ירדו מהנגמ"שים ונעו במתינות ובשקט, כאילו יצאו לרגע מהבית ומיד חוזרים. רק הנגמ"שים עמדו במקום כמצבות מאיימות, וקרקור תרנגולות ויללה רחוקה.

 

החיילים האלה לא שלחו ידם בביזה. לא היה מה לבזוז בכפר הדל הזה. התושבים נמלטו לפני שכוחות צה"ל הגיעו אליו. הם לא אנסו. הם לא ירו באזרחים לא חמושים. הם לא ירו בשבויים חסרי ישע. את כל הדברים הללו עשו חיילים כמוהם וחיילים אחרים במקומות אחרים. לא כאן. כאן הם רדפו אחרי כלב שנבח עליהם.

 

במלחמה מערכות גוף ונפש המתריעות על סכנה, פועלות ברמה גבוהה. הן גם מתישות את הגוף, וכבר נמצא שכדי לשמור על בריאותה של המערכת האישית בזמן מלחמה, זקוק האדם לתמיכה נפשית וחברתית המתגמלת ומחזקת אותו במעשיו. לכידות חברתית היא תנאי הכרחי לעמידה במצב מלחמה. כל עוד לכידות כזאת הייתה קיימת בחברה הישראלית לדורותיה, מאז תחילת ההתיישבות העברית בארץ ישראל במאה העשרים, נתפסו המלחמות הנמשכות ככורח קיומי. רוב הישראלים יצאו למלחמה ברצון ומתוך תחושת אחריות קולקטיבית.

 

באמצע שנות התשעים התברר שמלחמות אלו אינן מובילות אלא למלחמות חדשות, ואידיאולוגיה של שלום תפסה, באופן זמני, את מקומה של אידיאולוגיית המלחמות, התפוררה הלכידות החברתית שסביב לרעיון המלחמה, ואי אפשר היה עוד להמשיך בהן כמקודם. כשנסתיימה התקופה הזאת, עם תחילת המאה העשרים ואחת, חזרה אידיאולוגיית המלחמה להיות מוטיב מרכזי בחוויה הישראלית.

 

במלחמה מתעורר גם היצר המיני. כתגובה לסכנת המוות, מבקש הגוף להנציח את עצמו באמצעות יצר המין. אבל כיוון שבמצב מלחמה האנרגיה המתעוררת ביצר המין, כמו האנרגיה המתעוררת במערכות אחרות, מתועלת החוצה באמצעות התוקפנות, יצר המין בא לידי ביטוי במעשי רצח, אונס וביזה. באותה שעה, כל אישה, באשר היא אישה, עלולה לעורר את היצר המיני, והיא מצטיירת בעיני המנצח במלחמה כ"אישה יפת-תואר", כלומר נחשקת. את התכונה הזאת של ימי מלחמה, מבקש המקרא לרסן.

 

המקרא מציג מספר תנאים בפני המנצח שלקח אישה בשבי. עליה לגלח את שער ראשה ולגזוז את ציפורניה. להחליף את השמלה שבה נתפסה בשבי, ולהתאבל חודש ימים על אביה ועל אמה. אחר כך אפשר לבוא אליה, לבעול אותה ולעשות בה מעשי גבר באשה, כמנהג הזמן והמקום. לכאורה, דין רחום וחנון, המתחשב באשה שעולמה חרב עליה, ומניח לה זמן להתאבל על העבר, ולהכין את עצמה לעתיד.

 

אבל למעשה המקרא אינו דואג לאישה, אלא לגבר השובה אותה. מאחורי התקנה הזאת נמצאות הנחות יסוד, המלמדות על מנהג העולם הזה. ראשית, יש לחזור ולהזכיר כי האישה היא קניין, סחורה עוברת לסוחר. ברוב המקרים אין לה זכות החלטה על חייה וגורלה. אין היא אדם עצמאי. עם לידתה היא קניינו של האב. אחר-כך היא קניינו של הבעל, הקונה אותה מידי האב. אם איתרע מזלה, היא קניינו של מי ששבה אותה במלחמה. מיום היוולדה ועד יום מותה היא שבויה בידי מישהו. אישה ועבד הם קניין. יחס זה לאישה התעדן במהלך הזמן, והיום שוב אין האישה, באופן רשמי, כסחורה עוברת לסוחר. אבל במחוזות דתיים אחדים, עדיין האישה מחויבת בהתנהגות צנועה ומתכנסת, שלא ילטוש אליה זר את עיניו ולא יחמוד אותה כגוף, כרכוש, כמאגר גנים, כמכונת לידה.

 

"כל כבודה בת-מלך פנימה" (תהילים מ"ה 14), הוא פסוק שבמקור מתייחס לכבוּדתה – המטען והכלים – של בת-מלך, הבאה לביקור בארץ אחרת, ויש להכניסם אל הבית פנימה, מטעמי צניעות. הביטוי הושאל מהחפצים של האישה אל האישה גופה. "כְּבוּדָה" כלומר, המטען שלה, הפך ל"כְּבוֹדָה" מלשון כבוד והביטוי "בת מלך" נהוג עד היום ביחס לאישה. כלומר, אישה היא בת מלך, אבל תתכבד ותשב בביתה. לזכותן של נשים דתיות אחדות יש לומר שהן כבר לא מקבלות דינים אלו כמובנים מאליהן.

לאיגרת השבועית של 2014 . 9 . 2