(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

50. כי תבוא: דברים כ"ו - כ"ט 8

פרק כ"ז 15-26: שנים-עשר פסוקי ה"ארור", כנגד שנים-עשר שבטי ישראל.

פרק כ"ח: פסוקי ה"ברוך", ואחריהם שוב פסוקי ה"ארור".

כברוב הנאומים האלוהיים - מספר פסוקי הקללה גדול ממספר פסוקי הברכה. המילה "בָּרוך" מופיעה 6 פעמים בפרשה, אבל "אָרור" מופיעה 18 פעמים - פי שלושה. כל אלו מספרים בעלי משמעות קבלית מורכבת. תופעה דומה חוזרת במקומות רבים אחרים. מדוע רב ה"ארור" על ה"ברוך"?

אנו טוענים שהמצב הטבעי של האדם הוא האושר. הסבל הוא צורה של פרימת המרקם העדין של האושר. ברגע שמתעוררת בנו חווית-אושר, אנו נוטים לקבל אותה ולהירגע, לגלות חיבה וידידות. את האושר אנו מקבלים כדבר מובן מאליו. אנו נהנים לקבל ברכה ומחמאה ומשתדלים להימנע מכל צורה של קללה ושלילה. בדרך כלל המחמאה מרגיעה אותנו. יש גם מי שמחמאה עלולה לגרום אצלם לעליית מתח והתנגדות. אלה נדרשים לברר באופן דחוף את סיבתה של תגובה כזאת ולתת לה ביטוי באמצעות יצירה. אבל רוב בני האדם נהנים לקבל מחמאות. השלילה באופן כללי, והקללה במיוחד, מעוררות דריכות, התנגדות ותוקפנות מידית ו/או לאחר זמן, באופן גלוי או סמוי. בכל מקרה, כל צורות השלילה מעוררות מתח, המתפרש על פי נסיבות הדברים.

בניסיונות שנערכו לאחרונה בגירוי גזע המוח, במסגרת מחקרים בתופעות פוסט-טראומטיות, התברר שהוא מגיב היטב לגירויי סכנה, ואינו מגיב לגירויי שגרה. האם פירוש הדבר שמוח האדם בנוי להישרדות בלבד? לאו דווקא. אזורים גבוהים יותר במוח מטפלים גם במשמעותה ובייעודה של הישרדות זו. האדם שורד? יתכן שזהו תנאי הכרחי, אבל תכלית ההישרדות, והגדרת ייעודו של האדם, הם הנותנים טעם לחייו.

אל סמכותי בעל השפעה תודעתית מרבית כמו האל היהודי לא יכול להרשות לעצמו להניח לקהל מאמיניו להירגע לצלילי המחמאות, ואולי גם להיכנס למצב של שאננות או אדישות, שעלולה להנמיך את רמת הערנות של המאמינים, או להביא לידי כפירה.

במסגרת הסמכותית הקיימת ביהדות המתהווה, דרוש לו לאל להיות מאיים ומעורר מתח, יותר מאשר מרגיע ומנחם. הפסוק הבא מגדיר במרוכז את מערכת היחסים שבין האל לעמו, בבחינת מערכת יחסים זוגית דינמית, המשופעת בעליות ובירידות, אך היא נתונה בקשר נצחי: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" (דברים כ"ח, 63).

קטעי הנחמה המובהקים, מופיעים מאוחר יותר, בדברי הנביאים. ההפטרה של פרשת "כי-תבוא", ישעיהו ס', היא נבואת נחמה:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" (1).

"תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" (15).

"לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ" (20).

סיומה של הפרשה הוא תחילתה של הבאה אחריה – ניצבים: טקס כריתת הברית בין האל לעמו.