(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

53. האזינו: דברים ל"ב

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי-פי" (האזינו: דברים ל"ב 1).

שירת האזינו היא צוואה רוחנית אחרונה של משה, האב הנוטה למות.

כזכור, בקשנו לראות את הליכת העם העברי במדבר, כדימוי לתקופת הגלות של האדם-היוצר, אשר יצא מבית אביו ועשה את התבגרותו במדבר. המדבר של משה הוא המקום שבו מתקיימת גלות מרצון, בדרך משעבוד לגאולה. מחוז חפצו של האדם-היוצר משה, היא היצירה. מבחינתו של משה זו התורה ומשכנה בארץ המובטחת. לאו דווקא ארץ מובטחת של נדל"ן, אלא ארץ מובטחת כמרחב רוחני ליצירה. חיבור של חומר ורוח במקום פיזי ליצירה. כל מקום פיזי טוב ליצירה. זו גם הדרך שעשה הנביא הראשון, אברהם, בצאתו מבית אביו למצוא את אלוהיו, אל חדש במובן של משמעות חדשה לקיומו כאדם.

אפשר אם כן לשאול: אם אכן הארץ המובטחת היא דימוי להתממשותה של היצירה, ויצירה מטבעה באה לתקן את האדם, מדוע הספר הבא בתנ"ך, ספר יהושע, המתאר את כיבוש הארץ, הוא רווי בדם, במלחמות וברצח-עמים? אם נתפוס את המקרא כפשוטו, הרי הארץ המובטחת נקנית בדם הזולת ובמעשי פשע כנגד האנושות. היום תוגדר חשיבה כזאת במרחב האזרחי וההומניסטי, כחשיבה לאומנית, פשיסטית או ברברית. לדוגמא, בדרך חשיבה כזאת אפשר גם לתרץ מעשי עוול מתוך לכאורה הכורח לקנות את הארץ בדם. זוהי תפיסה אגוצנטרית, המקדשת את העוול.

אין להתעלם מהקושי שמציב ספר יהושע. יש לחזור ולהזכיר כי בני ישראל קנו את הארץ הזאת בכיבוש ובדחיקתם של עמים אחרים, וזה לא דבר להתגאות בו, וודאי שאין לראות בו מודל לחיקוי. מי שרואה את דרכם של העברים באמצעות תפיסות טוטליטריות-מוחלטות, עלול לומר: או שכובשים את הארץ, או שמוותרים עליה. ברוח זו הייתה נפוצה בעבר סיסמת בחירות ימנית-פשיסטית: "או אנחנו או הם!". זוהי קריאה למלחמה עיוורת.

אבל ישנה דרך אחרת והיא היכולת האנושית להתחבר אל ארץ מובטחת באהבה ובסובלנות, תוך התחשבות בזולת ויצירה משותפת של כל היושבים על אדמה זו. יש הטוענים כי תפיסה זו היא "תמימה וחלשה", אבל בכך הם מעידים על התפסה המרושעת והאנטי מוסרית של עצמם. כי אם אכן מלחמה ודיכוי הם אכן ביטוי לכישלון הקשר שבין בני-אדם, הרי שמעשי כיבוש ודיכוי ודחיקת הזולת וודאי הם ביטוי לחולשה אנושית.

על כן, יש לתפוס את החומש כתהליך התגבשותם של בני-אדם יוצרים, כסיפור הולדתו של עם וגיבוש זהותו הרוחנית, ואילו את ספר יהושע יש לתפוס כמשל להתגברותו של כוח הזרוע וחולשתו הרוחנית של עם. על פי החומש הלך העם במדבר ארבעים שנה. על פי המחקר הממלכות היהודיות היו קיימות בארץ ישראל כארבע מאות שנה (פינקלשטיין וסילברמן, "ראשית ישראל", אוניברסיטת תל-אביב, 2003). אולי יש בכך סמליות מה. בכל אופן, ככל שאדם הולך ודוחק את האנרגיה האנושית שלו אל תוך כוח הזרוע, כך הולכת ונחלשת נפשו, עד כיליון. הארץ המובטחת כדימוי של יצירה, יכולה להתממש בסובלנות ובאהבה, בהוקעת הרע ובקבלת הטוב, בקבלת הזולת ובהתחשבות בצרכיו. זו דרכה של יצירת אמנות.

משה רואה את הארץ מרחוק ואליה לא יגיע, הפירוש המקובל הוא שמשה ביצע חטא ועל כן מגיע לו עונש. יש מפרשים הטוענים שזהו עונש על חטא היוהרה של משה בסיפור הוצאת המים מן הסלע (חקת: במדבר, כ' 2. כ' 12). אבל אפשר לראות את מצבו של משה בפשטות: הוא לא אמור להיכנס אל הארץ המובטחת.

נביאים גדולים, מנהיגים ואנשי רוח, שיצירתם המהפכנית שינתה את פני העולם, לרוב לא נכנסו אל הארץ המובטחת שהופיעה בחזונם. הם אמנם פעלו ופתחו דרך חדשה, אבל הבאים בעקבותיהם הלכו בה ועברו בה, בעוד הנביא יושב בצד הדרך, או על הר נבו שלו ורואה את הארץ ואליה לא יבוא. דמויות-אב כקונסטנטין סטניסלבסקי בתיאטרון, זיגמונד פרוייד בפסיכולוגיה, או אלברט איינשטיין בפיזיקה, אלו ואחרים פתחו דלת לעידן חדש, ותלמידיהם נכנסו בה. הם פתחו את הדרך ליצירה, לתיקון, לגאולה, ותלמידיהם ימשיכו וילכו בה, או יפתחו דלתות חדשות לדרכים חדשות. גם אם לכאורה לא ימשיכו בדרכו של אב מייסד או אם מייסדת, ובין אם יהיו ממשיכי דרכו או מתנגדיה, בכל מקרה, האבות והאימהות כבר נטועים שם, בזיכרון ההיסטורי.