(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין, המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

10. מקץ: בראשית מ"א - מ"ד 17

"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור"

(מקץ: בראשית מ"א 1).

יוסף יושב בכלא המצרי, ומקץ שנתיים ימים "ופרעה חולם" שני חלומות: החלום האחד הוא על שבע הפרות בריאות-הבשר ושבע הפרות דקות-הבשר, והחלום השני הוא על שבע השיבולים הבריאות ושבע השיבולים השדופות. יוסף נקרא לפתור את החלומות האלה והפתרון פשוט: יהיו שבע שנים טובות, ואחר כך יהיו שבע שנים רעות. מרגע זה מתחילה עלייתו של יוסף באימפריה המצרית.

יוסף מפרש לפרעה את החלומות, שחרטומי מצרים לא יכלו לפרש. מדוע לא יכלו? הרי תורת החלומות הייתה ידועה להם, לא פחות משהייתה ידועה ליוסף. תורת החלומות המקובלת בזמנם, הייתה חלק מתרבות הדת. לכל פרט בחלום ניתן היה בנקל למצוא פירוש קבוע בתורה זו. אם כן, מה מונע בעדם מלמלא את תפקידם המקצועי? הם יודעים כי הפירוש היה מחייב אותם לומר, שגלגל חוזר בעולם. יום דבש ויום בצל. השפע הוא זמני. גם המצוקה היא זמנית ועל כן חובה על פרעה להכין את עמו ליום המחר.

פרעה, כשליטים אחרים לפניו ואחריו, דואג קודם לכל ליום המחר של עצמו. הוא בונה קבר ענקי שהופך להיות לאחד מפלאי תבל. אבל ככל שהדבר נוגע לזולת, לעם שהוא מנהיגו, יום המחר מעניין אותו פחות.

על פי הפשט, החלום אומר לפרעה: דאג ליום המחר של הזולת. דאג לעמך. הכן מלאי מזון לשבע השנים הקשות. יש להניח שהחרטומים ידעו את הפירוש, אבל לא רצו למסור אותו לשליט. נניח שפרעה עצמו ידע את הפירוש. הרי פתרון החלום מצוי בחלום עצמו. החלום הוא חידה שפתרונה מגולם בתוכה. אם יידע האדם להתיר את קשרי החלום, פתרונו יהיה ברור ונהיר לו.

אבל כאן מצוי פרדוכס החלום. הוא ממלא את תפקידו בעצם החלימה ואז הוא מעדיף להתכנס פנימה ולהישכח. אבל ישנם חלומות שאינם מניחים לחולם גם לאחר יקיצה. הוא רוצה לפתור אותם. הוא אפילו יכול לפתור אותם, אבל הוא מעדיף שמישהו אחר יעשה את העבודה הזאת בשבילו. חלום מטריד או סיוטי, מעמיד את האדם במצב של מצוקה וחוסר אונים. אולי פרעה יודע את פירוש החלום אבל מכחיש אותו. כך נוח לו יותר. פרעה לא רוצה לפתור את החלום בעצמו. הוא גם מורגל בכך שעבודות המוח נעשות במוחות אחרים, ואם אחרים אלו מדברים בשם האל או הגורל, מה טוב.

אבל החרטומים נסוגים. הם יודעים שהפירוש לא נוח לפרעה. פרעה יודע שהם יודעים, וכן הלאה, ושני הצדדים יודעים שאם הפירוש לא מוצא חן בעיני המלך, הוא עלול לערוף את ראשיהם. במקרה כזה פונים לפקיד בדרגה נמוכה, או למישהו שאין לו מה להפסיד.

החרטומים הרי הם כאותם פרשנים הקרובים לשלטון. פרנסתם, ואולי גם חייהם תלויים בו. קשה עד בלתי אפשרי, לשבת בסמוך לצלחת השלטון, לאכול מטובה ולנבא נבואות זעם. נביאי השקר ידעו זאת. פוליטיקאים קואליציוניים יודעים זאת. יוצרים קואליציוניים יודעים זאת. אם ירגיזו את הקהל, שהוא, לצורך העניין, המלך או ה"פרעה" שלהם, הם עלולים להפסיד את אהדתו ואז אנה הם באים? אם לא יערפו את ראשם, הרי שהם חוששים שיהיו נדונים לגורל של שכחה ובדידות, ומנקודת מבטו של יוצר קואליציוני, הרי זה גרוע ממוות. החרטומים מעדיפים לשתוק ולהניח לפרשן צעיר ושאפתן, שיעשה את העבודה המסוכנת במקומם.