(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין, המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

15. בֹּא: שמות י' - י"ג 16

"...וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יהוה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פרשת בא: שמות י"ב, 41).

מה ניתן ללמוד משיעור הזמן הזה: ארבע מאות ושלושים שנה? פרופסור ישראל קנוהל מתבסס על התנ"ך ועל ממצאים ארכיאולוגיים ומנסה לקרוא רובד נוסף בתנ"ך. בספרו "מאין באנו" הוא טוען כי עם ישראל התגבש במאה ה-12 לפנה"ס, מתוך שלוש קבוצות אתניות קרובות, והתורה מציגה שילוב של אמונות מתוך שלוש הקבוצות הללו.

א. הקבוצה הראשונה: היקסוס. הייתה מורכבת מעבדים כנענים שהתערו במצרים ושלטו בה במשך כמאה שנים החל מ-1638 לפנה"ס. קבוצה זו הוגלתה וגורשה ממצרים במאה ה-15 לפנה"ס, אחרי נפילת שושלת היקסוס ומקבוצה זו באו הסיפורים על גדולתו של יוסף וחווית הגירוש ממצרים. בתקופה זו גם מתוארות תופעות אקלימיות יוצאות דופן בתיעוד מצרי כמו פפירוס איפוור, שבו היאור הפך לדם וכדומה. לדבריו גם יוסף בן מתתיהו מקשר בין יציאת מצרים לקבוצת ההיקסוס.

ב. קבוצת פליטים שהיגרה במאות ה-12 וה-13 לפנה"ס לארץ ישראל מחרן והתיישבה באזור ההר. הם הביאו עימם זיכרונות של מסע מאזור ארם-נהריים, סיפורי האבות, שיטות פולחן כגון משיחה בשמן ודם, עריכת בריתות, ואת מושג הנביא-השליח. במגע עם הכנענים שכבר שהו בארץ, הם נמזגו בכנענים, וכך קיבלו על עצמם פליטי חרן את פולחן האל הכנעני הראשי, אל, ונקראו ישראל, שמשמעותו היא "שררת האל".

ג. הקבוצה השלישית המכונה עפירו (או חבירו), היא של נוודים, עבדים לשעבר ולוחמים. ברחו ממצרים בשנת 1208 לפנה"ס, בימי פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, שבנה את העיר רעמסס והם האחראים על מיתוס העבדות במצרים, בניית הערים פיתום ורעמסס וחוויית הבריחה ממצרים. ע"פ קנוהל הם הביאו עמם מהפכה דתית משלהם: העלאת האל היחיד אל מעל הטבע, איסור עשיית הפסל והמסכה ומסגרת המחייבת נאמנות מוחלטת לאל. כל אלו השתלבו היטב עם הברית לאלוהים כשליט, שאותה קיבלו מן הישראלים וכן את עשרת הדיברות. בדרכם לכנען עברו העפירו במדיין ומשם קיבלו את יהוה כשם האל ואת המנהג לא לייצג את האלוהים בפסל או תמונה.

על פי חישובו של קנוהל מימי עליית ההיקסוס עד בריחת העפירו עברו בדיוק 430 שנה כמתואר בספר שמות י"ב 41 (ישראל קנוהל, "מאין באנו", הוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, 2008 וגם כאן: ווינט, ויקיפדיה).

...וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה...

מהו "עצם היום הזה"? אפשר לומר כפשוטו: ארבע מאות ושלושים שנה. אבל אפשר לומר כי עצם היום הזה הוא דימוי למצבו של האדם המשתחרר.

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כמי שחובה עליו לדעת מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר והיכן היא אותה מצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו בוחר בין שיעבוד לבין חירות. בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כמשה. (נוסח זה מופיע ב"הגדה של פסח" - בגרסה של תיאטרון החדר).