(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין, המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן-ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (בשלח: שמות י"ג, 17).

כאמור, משה אינו מוליך את העם ישירות אל הארץ המובטחת, דרך ארץ פלשתים, שהיא דרך-הים הקצרה, "כי קרוב הוא", אלא דרך המדבר, הדרך הארוכה. מדוע? הרי יכלו לעבור בדרך-הים, ובתוך זמן קצר היו מוצאים עצמם בארץ כנען. לכאורה אפשר היה לתכנן מבצעי היערכות זריזים, ארגון צבא וכל כיוצא בזה, ולפרוץ אל הארץ בדרך הקצרה.

אבל העם עדיין אינו מוכן לכניסה אל הארץ. הוא זקוק לדרך הארוכה. לא הפלשתים היושבים בדרך-הים הקצרה, הם הגורם המונע מלהגיע אל הארץ המובטחת. תודעתם של העברים עדיין אינה מוכנה לגאולה. יש אומרים כי העם היוצא ממצרים עדיין אינו אוּמת מלחמות מיומנה, כפי שתהיה לאחר ארבעים שנה במדבר. מספר השנים הנקוב הוא סמלי והוא מסמן של "הרבה מאד זמן". דור המדבר ימות והדור הבא שיידע נדודים, סבל ומצוקת הנודדים במדבר, אותו ניתן ללמד להיות מכונת מלחמה מיומנת שתכבוש את הארץ המובטחת. יש להזכיר שוב שמדובר במיתוס שעבר כסיפור מפה לאוזן במהלך הדורות, החל מהמאה השבע-עשרה לפנה"ס. אין לו הוכחה היסטורית מובהקת ועל כן עלינו לראות בו משל קיומי.

הרי לנו פרדוכס הארץ המובטחת: מצד אחד היא מגלמת את הגאולה השלמה של העם. מצד שני גאולה זו מתוארת במונחים של כיבוש ורצח עמים. על כן לא תהיה זו גאולה שלמה, אלא מסכת נמשכת של סיפורי תקומה ונפילה, עדות לחולשת הדעת של האדם.

כאמור, המכשול הגדול שבפניו ניצב משה היא העבדות הספוגה בהווייתם של העברים, עצלות הגוף והנפש, השאננות והאדישות, חוסר האונים, הייאוש השקט וההשלמה עם מצב העבדות. עבדות אינה רק עוני ומחסור ועבודת כפייה. כאן מושג העבדות מתייחס לא רק לדלות החומר, אלא לדלות הנפש ולרדידות המחשבה, לקבלת דין הדיכוי עם הכחשה של עצם קיומו, עד לאי-מוּדעוּת על עצם קיומו. זו תופעה חוזרת ונישנית בתורה, והיא משל לימינו אלה.

העברים מתגעגעים "לסיר הבשר" המצרי, בשר במקרא הוא סמל לעושר: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים, יב 20). בשר הוא גם החומר המרגיע והמנוון את הנפש. יש לשער שמעולם לא היה לעברים זמין להם "סיר בשר" במצרים, אם כן, מהי השתוקקות זו לאשליית הבשר?

העבדות יכולה להיות מסגרת מספקת, שבתוכה מתקיימים חיי שגרה נוחים ככל האפשר, שעה שהשלטון דואג לספק לעבדיו לחם ושעשועים, חידונים טלוויזיוניים והגרלות לוטו, טוטו, ושאר צורות של הסחת-הדעת, כדי להשכיח מהם את מצבם הממשי.

חווית העבדות במצרים לימדה את העברים להיות סבילים ואדישים לגורלם. היא חינכה אותם לתפיסה פסימית של החיים: מה שהיה הוא שיהיה ועדיף לשמר את הקיים מאשר להיאבק על עתיד שהוא מבחינתם עדיין בגדר הלא ידוע. על העם הזה לעבור מהפכה כוללת בדפוסי החשיבה, באמונות, בדעות ובאורח החיים. זהו תהליך של התבגרות, זרוע בקשיים ובהצלחות, התקדמות ונסיגה, התנערות מהנסיגה והליכה קדימה. כשמדובר בחוויה האנושית אין קיצורי דרך. אלה עלולים למוטט את האדם אל מול הקושי הראשון הניצב לפניו.

שוו בנפשכם איזה תהליך ארוך ומורכב חייב לעבור יהודי ישראלי, אשר משחר ילדותו לימדו אותו מנהיגיו תערובת של רעיונות בדבר ההכרח להיבדל מדינית ותרבותית מסביבתו, יחד עם הפחדה חוזרת ונשנית על עצם קיומו, שנאת הזר באשר הוא "גוי", פירוש מתנשא של רעיון "עם הסגולה", הפרחת סיסמאות ריקות מתוכן על הצורך בשלום יחד עם מלחמות יזומות חוזרות ונשנות. ישראלי זה, ככל שהוא חש את עצמו צודק, שונה ונעלה מזולתו, הוא עבד נרצע לדיכוי הולך ונמשך של מוקדי כוח שממשיכים גם היום להנציח את הדיכוי.