הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר למדתי שאתה שחקן, גם אם אתה נמצא בעבודה אחרת, כי במהות שלך אתה שחקן" (רננה רז, אמנית יוצרת, בוגרת תיאטרון החדר)


(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין, המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

 

51. נצבים: דברים כ"ט 9 - ל'

"אתם נצבים היום כֻּלכם לפני יהוה אלוהיכם" (נצבים: דברים כ"ט 9).

פתיחה מרשימה לנאום הברית שבין האל לבין עם ישראל. העם ניצבים בפני האל. הניצב אינו מי שסתם עומד בפני אלוהיו. הניצב עומד דרוך מתוך מחויבות לעשות דבר, שבינו לבין עצמו או בינו לבין העולם. השומרים הניצבים בשערי מוסדות רשמיים אינם עומדים שם לקישוט הנוף. הם ממונים על שמירת המקום, ובנוכחותם שם הם, קודם לכל, מייצגים את המושג הכולל של המוסד. המשרת הפותח את הדלת בפני הבאים אל הטירה, מייצג את מושג הטירה. קהל הניצבים אל מול הר סיני מייצגים את מושג האלוהות שעל ההר. הניצב, אם כן, מייצג את הנושא עליו הוא מופקד כניצב.

 

הניצבים בהצגות תיאטרון או בסרטי קולנוע הם בעלי תפקיד. כמו השחקנים, הם חלק לגיטימי בסיפור העלילה. הם סובבים את השחקנים ולצורך העניין השחקנים הם הכוהנים של האירוע, וסביבם הניצבים מעצימים את האפקט הדרמטי, והכול יחד, ניצבים ושחקנים, ניצבים בפני הקהל, כמו עם בפני עצמו. בפני קהל זה הם עושים את חשבון הנפש הציבורי, באמצעות היצירה. בפולחן הדתי יש מלל-תפילה, קולות וצלילים ותנועה פולחנית, באמצעותם יוצר שליח-הציבור, הלוא הוא כהן-הדת, את הקשר עם קהלו, ושני צדדים אלו של הדיאלוג הדתי, יוצרים קשר עם האל שבנפשם.

 

על יהושע ברטונוב ז"ל, שהיה אחד מהשחקנים הבולטים בתיאטרון העברי בארץ ישראל, מספרים שנמנע מלהציץ בקהל לפני ההצגה. כידוע, בתיאטרונים בעלי המסך המפריד בין במה לאולם, היה נהוג לקרוע במסך חור הצצה זעיר בגובה העין. בזמנו מקובל היה שלפני ההצגה היו שחקנים עולים לבמה, עומדים מאחורי המסך ומציצים דרך חור ההצצה, בקהל היושב באולם. שאלו אותו: יהושע, כולם מציצים, מדוע אתה לא? והוא ענה: בשבילי הקהל הוא אלוהים, ואני לא רוצה לראות את האלוהים שלי יושב באולם לפני ההצגה, לועס מסטיק ומפטפט רכילות.

 

ישנם שני טיפוסים של ניצבים. הטיפוס האחד נראה כגוש של בני אדם אנונימיים, או כדמויות בודדות ואלמוניות, שנועדו לשמש מסגרת לסיפור המרכזי, שאותו מנווטים השחקנים. הטיפוס השני הם ניצבים המוגדרים כדמויות נפרדות. הם נוטלים חלק בסיפור הבימתי כישויות נפרדות ועצמאיות. הם אינם אומרים דבר, אבל נוכחותם חיונית שם, ובלעדיהם הסיפור היה חסר או אפילו לא היה יכול להתקיים.

 

האם העם היהודי הניצב בפני אלוהיו, הוא חבר-ניצבים כגוש-אדם אנונימי, הסובב את השחקנים הראשיים, הלוא הם כוהני הדת שלו? או שהוא חבר ניצבים, כישויות נפרדות ומוגדרות לעצמן, שבלעדיהן הסיפור הדתי לא היה יכול להתקיים?

 

במילים אחרות: האם העם הזה, הניצבים באותו יום בפני האל, הוא מרקם אחיד, באופן שאין לזהות בו בני אדם נפרדים, או שכל אחד מהפרטים המרכיבים את העם, הוא אדם נפרד ומיוחד לעצמו. מכאן הולכות ומתפתחות הגישות השונות ביהדות – אלו המאחידות את העם לאיש אחד, ואלו המאפשרות ייחוד אישי בתוך הכלל.

לאיגרת השבועית של 2015 . 9 . 10