(מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 4 דקות)

53. האזינו: דברים ל"ב

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי-פי" (האזינו: דברים ל"ב 1).

שירת האזינו היא צוואה רוחנית אחרונה של משה, האב הנוטה למות.

כזכור, בקשנו לראות את ההליכה במדבר, כתקופת הגלות של האדם-היוצר שיצא מבית אביו ועשה את התבגרותו במדבר. המדבר של משה הוא המקום שבו מתקיימת גלות מרצון. המדבר הוא המצע עליו צומחת יצירה. הוא השער משעבוד לגאולה. מחוז חפצו של האדם-היוצר משה היא היצירה. מבחינתו של משה זו התורה ומשכנה בארץ המובטחת. לאו דווקא ארץ מובטחת של נדל"ן, אלא ארץ מובטחת כמרחב רוחני. חיבור של חומר ורוח במקום פיזי המאפשר יצירה. כל מקום פיזי טוב ליצירה. זו גם הדרך שעשה הנביא הראשון, אברהם, בצאתו מבית אביו למצוא את אלוהיו, אל חדש במובן של משמעות חדשה לקיומו כאדם.

אפשר לשאול: אם אכן הארץ המובטחת היא דימוי להתממשותה של היצירה, ויצירה מטבעה באה לתקן את האדם, מדוע הספר הבא בתנ"ך, ספר יהושע, המתאר את כיבוש הארץ, רווי בדם, במלחמות וברצח-עמים? אם נתפוס את המקרא כפשוטו, הרי הארץ המובטחת נקנית בדם הזולת ובמעשי פשע כנגד האנושות. היום תוגדר חשיבה כזאת במרחב האזרחי וההומניסטי, כלאומנית או פשיסטית או סתם מנוולת. לדוגמא, בדרך חשיבה כזאת אפשר גם לתרץ מעשי עוול מתוך, לכאורה, הכורח לקנות את הארץ בדם. זוהי תפיסה אגוצנטרית-עיוורת, המקדשת את העוול.

אין להתעלם מהקושי שמציב ספר יהושע. יש לחזור ולהזכיר כי בני ישראל קנו את הארץ הזאת בכיבוש ובדחיקתם של עמים אחרים, וזה לא דבר להתגאות בו, וודאי שאין לראות בו מודל לחיקוי. מי שרואה את דרכם של העברים באמצעות תפיסות טוטליטריות-מוחלטות, עלול לומר: או שכובשים את הארץ, או שמוותרים עליה. ברוח זו הייתה נפוצה בעבר סיסמת בחירות ימנית-פשיסטית: "או אנחנו או הם!". זוהי קריאה למלחמה עיוורת. אם אכן מלחמה ודיכוי הם ביטוי לכישלון הקשר שבין בני-אדם, הרי שמעשי כיבוש ודיכוי ודחיקת הזולת וודאי הם ביטוי לחולשה אנושית.

מכאן שהדרך הנכונה למצוא את מקומך בעולם היא באמצעות היכולת האנושית להתחבר אל ארץ מובטחת באהבה ובסובלנות, תוך התחשבות בזולת ויצירה משותפת של כל היושבים על אדמה זו. לעומת התפיסה הלאומנית, שהיא עיוורת, נאיבית והרסנית, דרך ההתחברות ההדדית היא ריאליסטית ובונה ושום תירוץ לאומני לא ישנה זאת.

על כן, יש לתפוס את החומש כתהליך התגבשותם של בני-אדם יוצרים, כסיפור הולדתו של עם וגיבוש זהותו הרוחנית, ואילו את ספר יהושע יש לתפוס כמשל להתגברותו של כוח הזרוע וחולשתו הרוחנית של עם. גם כיבוש הארץ עצמו אינו מחפה על כך. על פי החומש הלך העם במדבר ארבעים שנה. על פי המחקר הממלכות היהודיות היו קיימות בארץ ישראל כארבע מאות שנה (פינקלשטיין וסילברמן, "ראשית ישראל", אוניברסיטת תל-אביב, 2003). אולי יש בכך סמליות מה. בכל אופן, ככל שאדם הולך ודוחק את האנרגיה האנושית שלו אל תוך כוח הזרוע, כך הולכת ונחלשת נפשו, עד כיליון. הארץ המובטחת כדימוי של יצירה, יכולה להתממש בסובלנות ובאהבה, בהוקעת הרע ובקבלת הטוב, בקבלת הזולת ובהתחשבות בצרכיו. זו דרכה של יצירת האמנות.

(אמיר אוריין)