(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 3:30 דקות)

2. נח: בראשית ו' 9 - י"א

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך-נח" (נח: בראשית ו' 9).

פרשת נח מסמנת את המעבר מתקופת הבריאה של העולם בידי האל, אל תקופת החיים האנושיים עלי אדמות. יש הרואים בפרשת המבול את עיקרה של פרשת נח. אולם סיפור המבול, עם כל הכבוד והערכה לדרמה זו, אולי יכול ללמד אותנו משהו על החשיבות שמקנה המקרא לאורח-חיים מוסרי, הסיפור השני, מגדל בבל, מלמד אותנו על הסדר האנושי ההולך ומתפתח מכאן והלאה.

כמו סיפור בריאת העולם המופיע בשתי גרסאות (בראשית א'-ב'), כך גם סיפור המבול הוא כפול (בראשית ו' 5 - ח' 22).  אבל בניגוד לסיפורי הבריאה המופיעים זה לאחר זה, סיפור המבול הוא רצף אחד שבתוכו משולבות שתי גרסאות שהחיבור ביניהן לעיתים יוצר סתירה ובלבול.

למשל, לפי הגרסה האחת, המבול נמשך 40 יום וארבעים לילה (בראשית ז' 12). לפי הגרסה האחרת המבול נמשך 370 יום. לפי הגרסה הארוכה החל המבול "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש" (בראשית ז' 11) ונסתיים "בחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש" (בראשית ח' 14). סך הכול 370 יום.

בסיפור אחד נח משלח עורב לבדוק האם קלו המים (בראשית ח' 7).

בסיפור השני הוא משלח את היונה (בראשית ח' 8-12).

אם מפרידים את הגרסאות וקוראים כל אחת ברצף, סיפור המבול נראה בכל גרסה לעצמה ברור והגיוני יותר. שילוב הגרסאות יוצר סיפור כבד שזרימתו איטית יותר.

כל אחד מהסיפורים שמתקבלים מתאים לאחד משני סיפורי הבריאה.

הקטעים שבהם מופיע האל בשם אלוהים, מתחבר לסיפור הבריאה הראשון והחיות העולות לתיבה מכונות ״זָכָר וּנְקֵבָה״ (בראשית, פרשת נח, ו', 19).

הקטעים שבהם מופיע האל בשם "יהוה" מתחבר לסיפור הבריאה השני של גן העדן וכאן החיות העולות לתיבה מכונות ״אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ״ (בראשית, פרשת נח, ב', 2).

בסיפור המבול אלוהים מוכן להשמיד את העולם כשמפלס הרשע שבו עובר את גבול הסיבולת האלוהית והאנושית. כך גם בסיפור סדום ועמורה: במצב שבו רוב בני האדם נהנים מחיים של רשע, והרשע הופך אצלם להרגל חברתי מקובל, יקשה עליהם לחזור לדרך הישר. ואז מתוך מערכת היחסים שבין הרשעים לבין עצמם, ובין הרשעים לזולתם, בין מדכאים למדוכאים, מתעוררת התוקפנות.

זהו מצב קריטי ידוע מראש: הרֶשָע מדכא. דיכוי גורר התנגדות לדיכוי, שגוררת התנגדות נגדית, ונוצר מעגל רשע בלתי נסבל. במצב כזה רמת התוקפנות האנושית עולה, עד שהיא עלולה להרוס את החברה כולה.

בסיפור מהפכת סדום ועמורה מגלמים את ההרס הזה הרעש הגדול ורעידת האדמה. הם מסמנים את חורבנו של הסדר הקיים. כך קרה במצבי משבר לאורך ההיסטוריה, כאשר אידיאולוגיה של רשע מכלה את סביבותיה ומכלה את עצמה. למשל, העולם הקפיטליסטי מבוסס על לכאורה תחרות חופשית ולמעשה תלוי במוקדי כוח שלנגד עיניהם עומד הרווח הכלכלי שלהם בלבד. הנחת יסוד זו באה לידי ביטוי בדיכוי הזולת, בניכור ובאדישות לגורל האדם והעולם. על כן, קפיטליזם אכן יכול להיחשב כציר רשע חברתי, המכלה את עצמו ברעש גדול.

(אמיר אוריין)