הצטרפו לאיגרת השבועית

מתן הביטוי לרגשות שלנו באמצעות היצירה, היא הדרך אל המצב הטבעי הנשאף של האדם, שהוא השמחה והאושר.


(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

 

(משך קריאה משוער: 5 דקות)

 

4. וירא: בראשית י"ח - כ"ב

"וירא אליו יהוה באלוני ממרא, והוא יושב פתח-האהל כחם היום" (וירא: בראשית י"ח 1).

הנושא המרכזי בפרשה זו הוא עקדת יצחק (בראשית כ"ב). אנו מזהים בה שלוש גישות:

א. דת - האמונה באל מעל לכל ספק. האמנם?

ב. יחסי-אנוש - קונפליקט בין אב לבן – הגישה הפסיכולוגית.

ג. יצירה - השהיית הספק ויצירת האמון. בזו נעסוק כאן:  

 

התפיסה היצירתית של סיפור העקדה מתייחסת לסיפור כאל דרמה נתונה, על בסיס המיתוס המקובל. היא  מקבלת את הרעיון המרכזי של המשל הדתי, כלומר את היותו של אברהם נאמן לאלוהיו. אבל תפיסה זו אינה יכולה לקבל את רעיון הנאמנות המוחלטת, שמנקודת מבט יצירתית חתרנית פירושה מעגל סגור של פעולה או פירושה הוא התנהגות חד-ממדית. יחד עם זאת, התפיסה היצירתית מקבלת את הגישה הפסיכולוגית לסיפור העקדה בדבר הקונפליקט ביחסי אב ובן. הגישה היצירתית היא, אם כן, מטריה רחבת היקף שיכולה להכיל את שתי הגישות האחרות.

 

כאן אנו מניחים שאברהם הוא אדם-יוצר היודע את הסיפור מתחילתו ועד סופו. עליו להיות מודע למניעיו הפסיכולוגיים-האישיים ולהיות מסוגל לתת ביטוי יצירתי ולא-הרסני לעצמו. שאם לא כן, הוא אינו יכול להתחיל בביצוע הפולחן הדתי.

 

פירוש הדבר שבכל מקרה אין הוא יכול לעבור על האיסור של פגיעה בשלומו ורווחתו של הזולת. בשיטת המעגל הפתוח זהו העיקרון השביעי ברצף מערכת העקרונות והכותרת שלו היא: עקרון הסובלנות. כאן הוא מתייחס לאיסור הקרבת אדם על מזבח האל ויש שיאמרו גם איסור הקרבת בעלי חיים.

 

על פי גישה זו על אברהם להיות מודע ליצר הדוחף אותו לרצוח את בנו. גם אם הדחף לרצח מקבל גיבוי של דבר אלוהים - עליו להטיל ספק בתוקפו של דבר זה. הוא אינו מכחיש את הדחף ונותן לו ביטוי באמצעות הטקס האמנותי או הדתי. התפיסה הפגאנית הייתה מקבלת כמובן מאליו את טקס הקרבת הבן. הגישה המונותיאיסטית דוחה הקרבת אדם במסגרת הפולחן הדתי. בהיות האל המונותיאיסטי ישות אמונית העומדת מעל למקריות החיים, היא יכולה לטעון להיותה מוסרית, כלומר, קובעת טוב ורע. הפולחן המונותיאיסטי שהוא ביטוי מעודן לקשת רחבה של רגשות, מגלם את עקרון המוסר האלוהי, בדיוק באותו האופן שבו היצירה האנושית הלגיטימית, מגלמת את עקרון המוסר האנושי. הרעיון המרכזי של טקס זה הוא שהאמונה באל חייבת להיות מאוזנת על ידי עקרון שלומו ורווחתו של האדם, במשמעות הרחבה של מושג זה בכל זמן נתון (עקרונות המעגל הפתוח, אמיר אוריין, המעגל הפתוח, הוצאת ספרית פועלים, 1998, עמוד 15).

 

נאמנותו של אברהם לאל אין פירושה אמונה עיוורת ונטולת ספק באל. אברהם חייב לבחור בעבודת האל, מתוך ידיעת האחריות האישית הנובעת מכך. אולם אם עבודה זו פירושה יראת האל לשם היראה ועבודת האל לשם הטלת היראה על בניו ועל אחרים, יש להטיל ספק בעבודה זו.

 

עבודת האל לשמה, אינה סותרת קיום מערכת אמונות ודעות אחרת, שהמוסר האנושי בבסיסה. אבל האדם-היוצר זקוק לשיח הדיאלקטי שבין מערכות שונות, על מנת לקיים את הדרמה של חייו. הוא חייב לקיים בתוכו תנועה נמשכת בין אמון לבין ספק. תנועה זו מלווה את התנועה המרכזית הנמשכת שבין ההיסטוריה לבין החוויה האישית המידית ומעורבת בכל מהלכיה.

 

המודעות היצירתית של אברהם כוללת את הגדרתם המדויקת של הדחפים התוקפניים, ויחד עם זאת, עליה לדעת לאזן דחפים אלו באמצעות הביטוי הבימתי-הדרמטי. הנחת הבן על מזבח הפולחן מטרתה לרמז על האפשרות המאיימת של רצח הבן, שהיא פועל יוצא לדחפי היצר. זוהי אפשרות תודעתית-דמיונית, שאם תצא אל הפועל, פירושה יהיה רצח. אצל האדם-היוצר הערך העליון הוא חיי אדם, ועל כן אין הקרבת הבן יכולה לצאת אל הפועל. האייל, המופיע מתוך סבכי היצר, הוא תחליף-דמות שמפסל האני-היוצר, עשוי באמצעות האנרגיה הטמונה בכוחות ההרס של היצר, כדי להפכם ליצירה. אלוהים, שהוא המסמן של פוטנציאל היצירה שבאדם, מתגלה כאן בשתי פניו הסותרות. הוא מתפרץ מתוך היצר, כאל קנא ונוקם, הדורש אמונה עיוורת בדחפיו-מצוותיו, והוא מופיע כאל רחום וחנון, המבקש לקיים את הערך העליון של חיי אדם. בין שני הקטבים הללו ניצב האדם-היוצר ומוטל עליו, כתפקיד וכייעוד, להביא את שני הקטבים הללו לאיזון הרמוני באמצעות היצירה.

 

האייל מסמל את אותו חלק בטקסט האמנותי, שהוא הכלי שבאמצעותו משתחרר אברהם ממועקתו של היצר. סופו של הסיפור, בהצגת הקרבת האייל, מלמד על השתחררותו של אברהם ממועקת הקונפליקט הדרמטי, ועל היטהרותו מתוקפנות ומסבל.

לאיגרת השבועית של 2015 . 10 . 29