(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 5 דקות)

6. תולדות: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם..." (תולדת: בראשית כ"ה 19).

יצחק בן ארבעים שנה בקחתו לאשה את רבקה בת-בתואל הארמי. הם מולידים את עשיו ואת יעקב.

יצחק הוא הסביל שבין שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב. הוא הבן האמצעי, הבינוני, הנעקד אל המזבח ומקבל על עצמו את דבר היותו קורבן. יצחק הוא זה שבוחרים לו בת זוג, את רבקה (בראשית פרק כד, 51). יצחק הוא זה שאינו רואה את בניו כי כהו עיניו וזוגתו רבקה היא הבוחרת בשבילו את יעקב כבכור (תולדת: בראשית כז, 1). יצחק הוא היחיד מבין האבות שאינו עוזב את הארץ בימי מחסור ורעב ועל כן האל מברך אותו בברכה גדולה יותר מאשר את אביו אברהם:

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (שם: כו, 1-5).

למי שטוען כי ברכה זו, כברכות אחרות שניתנו לאבות העבריים, רובה ככולה לא נתגשמה, יש להשיב: עדיין לא. כי ברכה היא כמו ביאת המשיח. היא תמיד לעתיד לבוא ולא לך לקבוע מתי יבוא משיח ומתי תתגשם הברכה. כלומר, יש בברכה, כמו במשיח, הבטחה לעתיד לבוא. בא המשיח להבטיח גאולה שלמה ועל כן בכל יום ובכל שעה עליך להתקין עצמך לביאת המשיח, בחתירה בלתי נלאית למימוש עצמך כאדם הגון. באה הברכה לעודד אותך ולחזק אותך במשימה לתיקון עצמי.

"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, 14).

בתודעה הדתית הכוללת, יצחק מחובר לביטוי "פחד יצחק". יצחק הוא עבד אדוני השלם, המאמין השלם שאמונתו מתקשרת לפחד השם, שהוא מושג נפוץ במקרא. כאמור, הפסיכולוגיה המודרנית יכולה להסביר חוויה זו של "פחד יצחק" במונחים אדיפליים פרויידיאניים, כלומר בחרדת הסירוס של הבן מפני אביו, כמו גם במונחים לאקאניים של פחד יצחק מפני סמכותו של האב.

"ויאמר יצחק אל אברהם אביו... הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק שלא ראה בידו כלום להתקרב (להקריב) והרגיש במה שעתיד להיות. אמר לו אברהם הואיל ואמרת, הקב"ה בחר בך. אמר יצחק אם בחר בי, הרי נפשי נתונה לו, על דמי צר לי מאד! ואף על פי כן וילכו שניהם יחדיו. זה לשחוט וזה להישחט... כשבא לשחוט, אמר לו, אבא, אוסרני ידי ורגלי, מפני שהנפש חצופה היא וכשאראה את המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום. מיד וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט, אמר לו, אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות. מיד בנו שניהם את המזבח ועקדו על המזבח ונטל את הסכין כדי לשחטו עד שיצא ממנו רביעית דמו, ובא השטן ודחף ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו, וכיון ששלח ידו לקחתה יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים, אל תשלח ידך אל הנער ואלולי כן כבר היה נשחט"

(מדרש תנחומא, ורשא, פרשת וירא סימן כג).

בפרשה הבאה, "ויצא", מופיע הביטוי "פחד יצחק" פעמיים. פעם אחת, אומר יעקב ללבן: "לולי אלוהֵי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני" (ויצא: בראשית ל"א, 42). וכן: "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (שם, לא, 54).

יצחק מוגדר לרוב כגיבור. גבורתו באמונה השלמה. גבורה זו נתמכת גם באמצעות הסבילות שלו כאדם. כך נוצרת מגמה משולשת: סבילות, פחד ועבודת השם. יש שיאמרו שזהו שילוש קדוש ויש שיאמרו מטריד. הביטוי "פחד יצחק" הוא פועל יוצא ל"עבד אדוני". חסידים שוטים עלולים להביא את הפרשנות עד אבסורד מסוכן, אם יקשרו את "עבד אדוני" עם עבדוּת, במקום עם עבוֹדת השם ואת הפחד עם תוקפנות.

כאן אין מדובר בפחד מפני האל או הזולת ורבים גם מציינים שאין לפחד מפני הזולת. להפך: מי שמקשה לבו והוא חסר רחמים ואדיש לגורל הזולת ותוקף את זולתו הוא זה שיפול ברעה. מדובר בדאגה מתמדת לתיקון עצמי. האדם הדתי חרד לקיום מצוות ומעשים טובים. האדם ההומניסט, החופשי מקיום מצוות, מכוון דרכו להגשמת היותו אדם הגון.