(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 2 דקות)

7. ויצא: בראשית כ"ח 10 - ל"ב 3

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"

(ויצא: בראשית כ"ח 10)

חרן, עיר קדוּמה, עוד מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח שבטורקיה של ימינו. היא מוזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפנה"ס ובתעודות מהמאה ה-18 לפנה"ס.

בתנ"ך מופיעה חרן כמקום שבו תרח, אביו של אברהם, השתקע, לאחר שברח מאור כַּשְׂדִּים (נח: בראשית י"א 31).

מחרן נדד אברם לארץ כנען (לך לך: בראשית י"ב 5-4).

נחור אחיו של אברהם, נשאר בחרן (חיי שרה: בראשית כ"ד 10).

אליעזר, עבד אברם, חוזר לחרן כדי למצוא אישה ליצחק (שם: כ"ד).

בחרן נושא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור (תולדת: בראשית כ"ז 43, כ"ח 10 ואילך).

האבות נהגו לצאת מארץ כנען ולבוא אליה ואלוהים הולך עימם. יש בזה שוני ממערכות היחסים שבין שבטים אחרים ואלוהיהם בארץ כנען. רוב אלי כנען היו אלים טריטוריאליים ופונקציונליים, כלומר הם התייחסו למקום מסוים והיו בעלי מיומנות מסוימת בתחום התמחות מסוים. למשל: עשתורת הייתה אלת הפריון. בעל, אל המלחמה, הגשמים, הסופות והרעמים וגם עסק בחקלאות וכיוצ"ב.

לעומתם, האל העברי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו' 3).

השכינה שהיא פן אלוהי שפעולותיו נגלות לבני אדם, שורה בבית המקדש בירושלים: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (תרומה: שמות כ"ה 8). כלומר, לא רק בבית החומר, אלא גם ובעיקר "בתוכם", כלומר, ברוחם של בני אדם, וכן: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (תצוה: שמות כ"ט 45).

כלומר, הפולחן הדתי העברי יכול להתקיים בכל אתר, בין אם בית המקדש קיים ובין אם לאו. יש להזכיר זאת למי שפועלים להקמה מחודשת של בית מקדש פיזי בירושלים. ודאי שלא בית המקדש יעשה אותם קדושים, אלא מעשיהם והגינותם, ואם אין הם הגונים, אף בית מקדש לא יוכל לכפר על כך.