הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

 

(משך קריאה משוער: 3:15 דקות)

 

8. וישלח: בראשית ל"ב 4 - ל"ו

כאמור, אחרי עשרים שנות עבודה אצל לבן הארמי, אוסף יעקב את רכושו ואת הנשים המוגדרות גם הן כרכושו של הבעל ובורח מפני לבן הארמי. אין לו ברירה שהרי לבן הערמומי מפעיל תחבולות שונות כדי להחזיק ביעקב אצלו. לבן הולך לגזוז את הצאן ואז:

"ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה" (בראשית ל"א 19).

לבן רודף אחרי יעקב. ביום אחד הוא איבד עובד חרוץ וערמומי כיעקב, את שתי בנותיו וגם את התרפים, האל הביתי הקטן שלו. לא ברור על איזה אבדן הצטער לבן יותר. לא נותר לו אלא לדרוש את התרפים.

 

"ורחל לקחה את-התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא" (שם: ל"א 34).

אחר כך הם רבים ומתפייסים ומקימים גל-עד, שלבן הארמי קורא לו "יגר שהדותא" ויעקב קורא לו "גלעד". "שהדותא" פירושה "העדות" ופירוש הצירוף בעברית הוא "גל העדות". זוהי הופעה נדירה של מילה בארמית בשלב מוקדם כל כך בתנ"ך. "שׂהדותא" מזכירה את הביטוי "שׂהדי במרומים", כלומר, עדי במרומים, הוא האלוהים. שׁהיד, המת על קידוש השם, הוא בערבית העד המעיד במותו על אמונתו. זאת בעקבות "השׁהאדה", העדוּת, אחת מאמונות היסוד של האסלאם.

 

במקום הזה הם עורכים סעודה נאה וגורל התרפים לא נודע מאז. האל העברי ודאי מתמוגג מנחת למקרא התיאור המשעשע של סילוק התרפים שנגנבו והושמו בכר הגמל כשאחוריה המכובדים של רחל מכסים עליו. האל העברי לעולם לא ימצא את עצמו במצב מביש כזה. הוא יצר לעצמו דמות מופשטת כה מאיימת ורבת רושם, שעל דעת איש לא יעלה לגנוב אותו או להתיישב עליו. הסיפור מרמז על תרבות מגוונת של פולחני אלים הנפוצה באזור זה של אגן הים התיכון, במקביל לפולחן "אדוני צבאות".

 

יעקב אומר ללבן: "לולא אלוהי אבי, אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי, כי עתה ריקם שילחתני" (בראשית ל"א 42). האם אכן מדובר כאן בגרסת טקסט על ריבוי אלים?

 

האל האחד הוא "אלוהי אבי" והוא האל של אבא יצחק. האל השני הוא "אלוהי אברהם" האל של סבא אברהם. האל השלישי הוא "פחד יצחק", כלומר, יצחק עצמו הוא אב בדרגת אל ששמו "פחד יצחק". כאמור, במקביל לאל כללי שהוא "אדוני צבאות", פורחת תרבות אלים בכלל ותרבות האל המשפחתי בפרט (בראשית ל"ה 2). אב המשפחה הוא דמוי-אל. כאן בא לידי ביטוי המונח "זכות אבות", הקיים גם היום כשמדובר בזכות אבות שעומדת לצאצאיהם והוא גלגול של עיקרון מיתולוגי אוניברסלי, הרואה בדמות האב התגלמות של אל.

 

"וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (בראשית ל"א 53).

יעקב קורא לאלוהי אברהם ואלוהי נחור לשפוט בינו לבין לבן, אבל את שבועתו על כוונותיו הטובות ביחס ללבן הוא נשבע בשם פחד יצחק, האל המשפחתי הקרוב אליו ביותר.

לאיגרת השבועית של 2015 . 11 . 26