האיגרת השבועית

מונודיא - ערב מונולוגים-דיאלוגים מתחברים למחזה. קטע 6: "חולה". כתבה: שרון שלומי. ביימה: מיכל שמש. משחק: אושרית יפה.

יש תאטרון שהוא בידור

ויש שהוא שליחות אישית וחברתית

מקדש-מעט של אדם בדרך לתיקון עולם

(רגעים של התבוננות בהתנהגות אנושית)

(מי שקראו את הקטע הבא אמרו שהוא מתאר את מצבם שלהם בימים אלו או את האווירה סביב. זו סיבה לכך שהקטע מובא כאן. הוא לא מופיע בספר "המעגל הפתוח". תיאור מצב טראומטי. מונולוג. משך קריאה משוער: 3 דקות)

מה אני אעשה ביום שבו החרדה תיעלם?

מה אני אעשה ביום שבו החרדה תיעלם? איזו מין שאלה היא זו? רק זה חסר לי. אני לא יודע מה אני אעשה ביום שבו תיעלם החרדה. אני בכלל לא רוצה לחשוב על מה אני אעשה ביום שבו תיעלם החרדה. הנה. הכול בגלל ששאלתי את השאלה הזאת. אסור לי לשאול את השאלה הזאת. עכשיו אני בחרדה בגלל ששאלתי מה שאסור לשאול. למה לשאול שאלות? למה אי אפשר לחיות בלי לשאול שאלות? למה אני צריך לשגע את המוח שלי על מה שיקרה לי ביום שבו החרדה תיעלם? זה מטורף. מטורף. מטורף.

אני צריך לשבת. לא. אני צריך ללכת. לאן אני צריך ללכת. אני לא יודע לאן אני צריך ללכת. ללכת. לרוץ. שב. אני לא יכול לשבת. שב. אני יושב. אני קם. כואב. זה כואב. אין לי אוויר. אני נחנק. יש לי כאבים בחזה. אני לא יוכל לנשום. כל הגוף כואב לי. נרדמה לי היד. יש לי התקף לב. להשתעל... עוד... עוד... יותר חזק... זה חרדה. הנה, אני יודע מה זה.

חרדה זה כאב. היא כל הזמן כואבת. היא כל הזמן מפחידה שתבוא ואז היא באה ואז היא הולכת ואומרת שתבוא ואחרי שהיא הולכת. היא חוזרת. היא כל הזמן חוזרת. חרדה אימא שלי. פחד אבא שלי... יש לי הורים מוזרים. מה מוזרים. זה הנורמלי. ככה זה בחיים. אתה נולד. אתה בחרדה. אתה מת. זה הכול. אני לא רוצה למות.

אי אפשר ככה. יש לי רק רגע אחד של שקט וכבר אני כבר חושב מה יהיה אחרי מה שקורה לי עכשיו. אני יודע מה קורה לי. אני כבר מיומן. לא, אני לא יודע מה קורה לי. שכחתי מה קורה לי אחרי מה? חסרה לי המילה, אין לי מילים אני לא זוכר מה הדבר הזה שרציתי לומר. אולי אני משתגע. צריך לפתוח טלוויזיה. זה תמיד עוזר. לפעמים עוזר. בלי קול. רק בלי קול. תמונה. רק תמונה.

הנה. מה זה? ראש הממשלה מדבר. איזה מזל. בדיוק פתחתי בזמן. אני יכול לקרוא את התנועות שפתיים שלו. הוא מדבר אלי. מה הוא אומר? אל דאגה, אזרח יקר. הנה, ככה הוא אומר לי. הוא מחייך אלי. הוא טוב. הוא אבא טוב. ראש הממשלה מחייך אלי בטלוויזיה ומדבר אלי ואומר לי ומבטיח לי, ואומר לי והנה מה שהוא אומר לי, מילה במילה, שקט אני רוצה לשמוע אותו: "כל זמן שאני בשלטון". הנה ככה הוא אומר לי. "כל זמן שאני בשלטון, אני מבטיח הבטחה נאמנה, נצחית ובלתי ניתנת לביטול, שהחרדה תימשך לעד. כי החרדה היא סלע קיומנו והמסד המוצק של שלטוננו לנצח נצחים, כי החרדה לעולם תעמוד לנו ולנצח לא תשקר".

הנה, זה מה שאומר ראש הממשלה. הוא יודע ובגלל זה הוא ראש ממשלה. תודה אדוני ראש הממשלה אבא! תודה! עכשיו יותר טוב. הנשימה שלי עכשיו יותר שקטה. לא שקטה. לא לגמרי. יותר. יש לי אוויר. אני יכול לנשום. אני רגוע. פתאום אני רגוע. לא לגמרי. יותר. אני שקט. לא לגמרי. יותר. כי לגמרי אי אפשר ואי אפשר לגמרי בלי חרדה. ואי אפשר לגמרי בשקט. כי בשקט באה חרדה. קצת בשקט. קצת בחרדה. כל הזמן. ככה טוב. לא לגמרי.

שלכם באהבה,
אמיר

(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 3:15 דקות)

8. וישלח: בראשית ל"ב 4 - ל"ו

כאמור, אחרי עשרים שנות עבודה אצל לבן הארמי, אוסף יעקב את רכושו ואת הנשים המוגדרות גם הן כרכושו של הבעל ובורח מפני לבן הארמי. אין לו ברירה שהרי לבן הערמומי מפעיל תחבולות שונות כדי להחזיק ביעקב אצלו. לבן הולך לגזוז את הצאן ואז:

"ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה" (בראשית ל"א 19).

לבן רודף אחרי יעקב. ביום אחד הוא איבד עובד חרוץ וערמומי כיעקב, את שתי בנותיו וגם את התרפים, האל הביתי הקטן שלו. לא ברור על איזה אבדן הצטער לבן יותר. לא נותר לו אלא לדרוש את התרפים.

"ורחל לקחה את-התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא" (שם: ל"א 34).

אחר כך הם רבים ומתפייסים ומקימים גל-עד, שלבן הארמי קורא לו "יגר שהדותא" ויעקב קורא לו "גלעד". "שהדותא" פירושה "העדות" ופירוש הצירוף בעברית הוא "גל העדות". זוהי הופעה נדירה של מילה בארמית בשלב מוקדם כל כך בתנ"ך. "שׂהדותא" מזכירה את הביטוי "שׂהדי במרומים", כלומר, עדי במרומים, הוא האלוהים. שׁהיד, המת על קידוש השם, הוא בערבית העד המעיד במותו על אמונתו. זאת בעקבות "השׁהאדה", העדוּת, אחת מאמונות היסוד של האסלאם.

במקום הזה הם עורכים סעודה נאה וגורל התרפים לא נודע מאז. האל העברי ודאי מתמוגג מנחת למקרא התיאור המשעשע של סילוק התרפים שנגנבו והושמו בכר הגמל כשאחוריה המכובדים של רחל מכסים עליו. האל העברי לעולם לא ימצא את עצמו במצב מביש כזה. הוא יצר לעצמו דמות מופשטת כה מאיימת ורבת רושם, שעל דעת איש לא יעלה לגנוב אותו או להתיישב עליו. הסיפור מרמז על תרבות מגוונת של פולחני אלים הנפוצה באזור זה של אגן הים התיכון, במקביל לפולחן "אדוני צבאות".

יעקב אומר ללבן: "לולא אלוהי אבי, אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי, כי עתה ריקם שילחתני" (בראשית ל"א 42). האם אכן מדובר כאן בגרסת טקסט על ריבוי אלים?

האל האחד הוא "אלוהי אבי" והוא האל של אבא יצחק. האל השני הוא "אלוהי אברהם" האל של סבא אברהם. האל השלישי הוא "פחד יצחק", כלומר, יצחק עצמו הוא אב בדרגת אל ששמו "פחד יצחק". כאמור, במקביל לאל כללי שהוא "אדוני צבאות", פורחת תרבות אלים בכלל ותרבות האל המשפחתי בפרט (בראשית ל"ה 2). אב המשפחה הוא דמוי-אל. כאן בא לידי ביטוי המונח "זכות אבות", הקיים גם היום כשמדובר בזכות אבות שעומדת לצאצאיהם והוא גלגול של עיקרון מיתולוגי אוניברסלי, הרואה בדמות האב התגלמות של אל.

"וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (בראשית ל"א 53).

יעקב קורא לאלוהי אברהם ואלוהי נחור לשפוט בינו לבין לבן, אבל את שבועתו על כוונותיו הטובות ביחס ללבן הוא נשבע בשם פחד יצחק, האל המשפחתי הקרוב אליו ביותר.

להקת הקליק. שנות השמונים. הרוק החדש.

...דותן: "גמרנו להקליט את 'אני לא בפסקול' ואלי חלה. מאז הוא עבר ניתוח והייתה הרגשה שהוא יצא מזה. אבל זה לא קרה. התחלנו לעבוד על האלבום "אני לא בפסקול" עם ז'אן ז'אק גולדברג לפני 10 שנים. ז'אק מת, המשכנו בלעדיו. וכשגמרנו אותו אלי מת." (מידע - כאן)

אולי יש שם משהו בשבילך.

מעבר לדף אודישנים דרושים

היטלר

"זהו מבצע של משחק נדיר!"  (צבי גורן, אתר הבמה)

אם היטלר היה נכנס אל החדר, מה הוא היה אומר? טרגי-קומדיה אפלה.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

החדר: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

כולל קפה, תה, מים ומאפה

מוצ"ש, 12.12.2015, בשעה 20:00

טל': 0508-497715, 03-5171818, 052-340-478.

(היטלר - דף באתר החדר)

(לקבלת התכנייה)

הנוסע הסמוי

מונודרמה מצמררת, מרתקת,

מבוססת על סיפור אמיתי:

כתב: יוסי זיו.

עיבד לבמה וביים: אמיר אוריין.

משחק: יוסי זיו.

בקרוב הוא חוזר

40 ₪ . טל': 03-5171818, 052-340-1478

(הנוסע הסמוי - וידיאו)

המשרתים

בעקבות ז'אן ז'אנה

תרגום: עדה בן נחום

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל (פרס העיבוד פסטיבל הפרינג' 2015)

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

40 שח כולל שתיה קלה

יום ד', 23.12.2015, בשעה 20:30

בחדר. טל': 03-5171818, 050-849-7715

"המליאה" של תיאטרון החדר

דלת פתוחה. פגישה דו-שבועית נינוחה

"מה קורה?", רצף חימום, "מנחה-שחקן", נושא על הפרק, במה פתוחה

יוצרים יכולים לבדוק כאן קטעים חדשים

כל אחד מוזמן להופיע ואפשר גם רק לצפות

המליאה פתוחה לכל

20 שח כולל כיבוד. טל': 03-5171818, 052-340-1478

משך הפגישה: 3 ש' בערך.

הפגישה הבאה:

יום ו', 27.11.2015, בשעה 16:00

20 ש"ח כולל כיבוד.

רחוב יוסף הנשיא 5, תל-אביב

טל': 03-5171818, 052-340-1478

או בדוא"ל.

(המליאה)

אירועים של חברים

פסטיבל תאטרון קצר מס. 17 – צוותא 2015

26-28.11.2015

שלושה ימים. שני מקצים. חמש הצגות קצרות בכל מקצה. 5 הצגות בכרטיס 1.

כרטיסים במחיר 40 שח (במקום 90 שח בקופות). פרטים כאן.

״שלום, צפירה, סוריה״

קומדיה הנעה בין שני תחומי ההתמחות העיקריים של ישראל: מלחמות והיי-טק. האם יצליח שלום להחזיר אליו את צפירה? האם יצליח צרפתי לבגוד בחברו הטוב? האם תצליח צפירה ללדת בשאנז אליזה?

30.11, 1.12, בשעה 21:00 בתיאטרון ״הסמטה״ (סמטת מזל דגים 8, יפו העתיקה).

כרטיסים (40 ש״ח במקום 60 ש״ח): 03-6812126, קוד 4040.

מונולוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח לכם קובץ מונולוגים (הדוא"ל שלנו)

המחבל לא ירה

(בפיגוע ליד היישוב עתניאל, המחבל פתח את הדלת האחורית והביט בילדים הקטנים שישבו מאחור. מוריה בת ה-12 צעקה לו "לא" והוא לא ירה. משך קריאה משוער: 1:30 ד')

המחבל פתח את דלת המכונית וכיוון את נשקו. הילדה צעקה "לא!". הוא לא ירה. מה קרה בין הרגע שבו הילדה הקטנה צעקה "לא!" לבין הרגע שבו הוא לא ירה? מדוע לא ירה המחבל? מחבלים יורים. זה ידוע. הם תמיד יורים. זה ידוע. מחבלים יורים גם אם ילדה קטנה צועקת "לא!". בגלל זה הם מחבלים. הם יורים בגברים, נשים, זקנים וטף. מחבלים הם לא בני אדם. הם מפלצות. זה ידוע. הם דוקרים עוברים ושבים ברחוב. הם שורפים ילד קטן בעודו בחיים. הם מטילים בקבוקי תבערה אל תוך חדר שינה שבו ישנה כל המשפחה כולה. הם שורפים שדות תבואה וגם עצי זית עתיקים. הם יורים טילים. אבל המחבל הזה לא ירה. האם נכמרו רחמיו של המחבל על הילדה הקטנה ועל כן לא ירה בה? לא יתכן. הוא מחבל ולמחבל אין רחמים בליבו ובכלל למחבלים אין לב. זה ידוע. במהדורת החדשות המרכזית אמרו שהיה לו מעצור בנשק ובגלל זה הוא לא ירה. הנה הסבר הגיוני. למחבל אין לב, אבל יש לו מעצור בנשק. הגיוני. מוכרח להיות לו מעצור בנשק. שאם לא כן אנחנו עלולים לחשוב שגם מחבל הוא בן אדם ויש לו לב ופתאום הוא לא יורה בילדה קטנה כי נכמרו רחמיו. אלוהים ישמור. בטח שהיה לו מעצור בנשק. ועכשיו חזר הסדר לעולם. הוא מחבל. אנחנו בני אדם.

(אמיר)

-------------- -------------- --------------

זה: ברכות למאבק

כ–130 שחקני הבימה והקאמרי הכריזו על סכסוך עבודה. אם לא תחול התקדמות במגעים, הם יוכלו לנקוט עיצומים החל בעוד שבועיים (כאן1)

מול זה: הדיכוי נמשך

עיריית חיפה אסרה על תיאטרון אל־מידאן להשכיר אולם לכנס לזכר ההיסטוריון אמיל תומא. (כאן2)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, במחזה "היטלר")

--------------

"אני לא סובל כושים שמביטים לי ישר בעיניים.

אני רוצה לישון! לעצום עיניים,

לראות את הים הכחול וחרטום מפלח את המים!"

(רב החובל, במחזה "הנוסע הסמוי")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.

הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!

ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.

אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(סולאנז'-סמך, במחזה "המשרתים")

--------------

"למה תמיד אנחנו צריכים לוותר?

הפעם אני רוצה

שגם הפשיסט הזה יסבול".

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

--------------

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם