(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 3 דקות)

12. ויחי: בראשית מ"ז 28 - נ'

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי-יעקב שני חייו, שבע שנים וארבעים שנה ומאת שנה" (ויחי: בראשית מ"ז 28).

יעקב הוא עתה אדם זקן ותשוש. ראייתו כבדה וידיו איטיות. לפעמים הוא שוכח שמות. הוא זוכר לפרטי פרטים את טקס הכרזתו כבכור על פני אחיו הבוגר ממנו עשיו. הוא זוכר שלפני שנים רבות מספור הוא ישב ובישל נזיד עדשים ועשיו כל כך השתוקק לאכול ממנו עד כי היה מוכן למכור את בכורתו תמורת מנה חמה אחת, אבל הוא לא זוכר מה אכל היום לארוחת הבוקר. הוא זוכר את השנים שעשה אצל לבן הארמי. את ימי העבודה הקשה והאפורה בשדה עם הצאן ואת הזיות הלילה על גופה הבלתי מושג של רחל. את אהבתו לרחל שהפכה ברבות הימים למעמסה, ואת גועל הנפש שעוררה בו לאה שהפך ברבות הימים לתשוקה. במושב זקני העדה, ברגע של נינוחות, כשהיין הטוב מפליג בקרביים, היה יכול להתוודות בסוד שאת רחל הוא אמנם אוהב אבל לאה היא אישה חמה והזקנים היו מהנהנים בראשם בשתיקה ואחר-כך מפליגים בסיפור שבחי האישה ובאנחות על גורלו העגום של הגבר הבא בשנים, אשר לבו עדיין חם כשהיה אבל גופו כואב עליו בכל מקום.

יוסף מביא אליו את בניו, אפרים ומנשה ויעקב מתרגש, מחבק ונושק להם. הוא לא מזהה מיהו אפרים ומיהו מנשה: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" (שם: מ"ח 8).

מדרש תנחומא, (ורשא) פרשת ויחי סימן ו: ויאמר מי אלה, אמר רבי יהודה בר שלום, וכי לא היה מכירן? והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו, ועכשיו הוא אומר מי אלה, לאחר ששמשו אותו שבע עשרה שנה שעמד במצרים לא הכירן?, אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים (ירבעם ואחאב יהיו צאצאי אפרים) עובדי כוכבים ומזלות, ונסתלקה רוח הקודש ממנו. כשראה יוסף כך, מיד נשתטח בקרקע וביקש רחמים לפני הקב"ה, ואמר ריבון העולם, אם הן ראוין לברכה, אל תחזירני היום בבושת פנים, מיד הכניס הקב"ה רוח הקודש ביעקב וחזר וברכן.

תחילה מברך יעקב את אפרים הצעיר. יוסף מתמרמר על כי לא כך נהוג. תחילה יש לברך את מנשה הבכור. יעקב מתרץ ואומר: "אחיו הקטן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים" (שם: מ"ח 19), רמז ליעקב עצמו, שהיה הצעיר מאחיו עשיו שנאבק על הבכורה ולבסוף גנב אותה ממנו, ואולי זהו הזיכרון האישי הקדום על עצמו הקטן שהופך לבכור, שמתערב ומבלבל עליו את דעתו. זה רק אחד מהמקומות שבהם מועלה מוטיב הצעירוּת כתכונה מועדפת במקרא.