(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 4 דקות)

13. שמות: שמות א' - ו' 1

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"  (שמות: שמות א' 1).

ההגירה למצרים והיציאה ממנה הוא הסיפור המרכזי בתורה. כל מה שקרה לפני כן הוא בבחינת מבוא דרמטי לסיפור המסע אל הארץ המובטחת. מבחינה היסטורית אין הוכחה מובהקת לכך שההגירה למצרים והיציאה ממנה אכן התרחשו, כמו גם הסיפור על כיבוש הארץ ועל עצמתה הבדיונית של ממלכת ירושלים. יש שקובעים כי הטקסט המקראי נכתב במאה השביעית לפה"ס, ומתייחס למאורעות שהתרחשו, או לא התרחשו, במאה השתיים-עשרה לפה"ס ועדיין לא נכתבה אז מילה אחת בנושא הזה ולא היו לכותבי המקרא ארכיונים מסודרים לדלות מהם מידע, אלא רק סיפורי-עם שהועברו בעל-פה מדור לדור.

פרופ' זאב הרצוג טוען כי המצרים, שדאגו לתעד כל אירוע בעל חשיבות היסטורית ואפילו אירועים שוליים ביותר, לא מזכירים יציאת מצרים כמו זו המתוארת בתורה, או בדומה לה (זאב הרצוג, "התנך, אין ממצאים בשטח", מוסף הארץ, 29.10.99, עמ' 38). בתעודות אחדות נזכרים שבטים של רועים-נוודים, המכונים שאסו, שנהגו בתקופות בצורת, להיכנס לתחומה של מצרים ולהתנחל בשולי הדלתא של הנילוס וזו נחשבת לתופעה שכיחה...

...בפרק ד' מובא חיזוק הברית בין האל למשה באמצעות ברית המילה. הסיפור נמצא בסמוך למכת הבכורות וזהו סיפור קצר ותמוה למדי על האל שהופיע לפתע ואיים להרוג את משה: 

"וַיְהִי בַדּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשׁהוּ יהוה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתֽוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צור וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתּה לִֽי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָֽמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹֽת." (שמות ד', 26-24)

משה נמצא באמצע הדרך בשליחות בשם אלוהים ופתאום בא אלוהים להרוג אותו? מדוע? ואולי לא בא הסיפור אלא להזהיר סלבריטאים הטרודים בענייני ציבור, שהם לא יכולים להזניח את בני משפחתם לטובת הציבור, אלא שחייבים ליצור איזון בין הפרטי לכללי. ובצאתך אל הציבור, תן דוגמא אישית, כלומר, ברית המילה, שהיא עניין פרטי לא פחות ממה שהוא ציבורי. קל לומר. קשה לממש. בינתיים, יש אומרים, משה נופל למשכב. אפשר להניח כי הוא תשוש מעצמת המשימות העומדות בפניו וגורמות לחולשת הגוף והרוח. משה מרגיש אשמה על חולשתו זו, ורגש האשמה מוליד את תחושת האיום.

תארו לעצמכם את משה שוכב במיטה חורקת שהקפיצים בה חלושים כמוהו, במוטל מזוהם על אם הדרך בין מצרים לארץ כנען והוא מדוכא עד מוות. כל גופו דואב עליו. חומו עולה והוא רואה חזיונות מבעיתים. יהוה מופיע לפניו בכל הדר כבודו ולרגע מתחלפת דמותו הזכה של האל בדמות אפלה נושאת מגל קוצרים חלוד. משה מייבב באימה וציפורה אשתו מביטה בו בעיניים קמות, מורטת שערותיה בחרדה ומקוננת. לפתע חודרת אל מוחה המחשבה המחרידה: "העורלה! אלוהים אדירים, העורלה! הילד לא עבר ברית מילה!". פעמים אין-ספור התרתה במשה על שלא עשה את ברית המילה לילד. "זה עוד יתנקם בנו!" - אמרה למשה, אבל הוא עסוק בענייני ציבור. מתהלך כל הימים וממלמל לעצמו דברי תורה, אבל את הילד שלו שכח להכניס בבריתו של אברהם אבינו. מהי כל התורה כולה אל מול עורלת ילד אומלל! ברפואה העממית ערלת הנימול נחשבת סגולה לעקרות ולעוד צרות וחוליים ואשרי המאמין.