(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.
תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)
(משך קריאה משוער: 5 דקות)
18. משפטים: שמות כ"א - כ"ד
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (משפטים: שמות כ"א 1).
תקציר הפרשה הקודמת, יתרו: טקס מתן תורה על הר סיני הוא אירוע דרמטי רב-פעלולים, כיאה לרגע המסמן נקודת מפנה בהיסטוריה העברית. בעשרת הדיברות המוצגות שם מובאת תמצית החוויה האמונית היהודית.
"אנכי יהוה אלוהיך" (יתרו: שמות כ' 2), הוא המרחב שבו נעה האמונה באל אוניברסלי אחד והוא מקור התוקף לארגון החברה. "זכור את יום השבת לקדשו" (שם: כ' 8) הוא המסמן של גבולות ההתנהגות היהודית. יש זמן שבתוכו יש גבולות לעשייה ואי עשייה.
"לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה ברעך עד שקר. לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שם: כ' 13-14) מסמנים את עקרון הבחירה שבין טוב לבין רע. אלו חוקים שבין אדם לחברו ולרכושו והאישה, כמו גם העבד, הם רכוש כמו השור והחמור.
לא במקרה מציירים את עשרת הדברות בשני טורים. "אנוכי אדוני אלוהיך" נמצא בראש הטור האמוני, טור האמונות ודעות הדורשות טיעונים שיחזקו את תקפותן. למשל: "אנוכי אדוני אלוהיך" מדוע?: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". "לא תרצח" נמצא בראש הטור התחיקתי, שאינו דורש טיעונים מחזקים משום שמדובר בחוקים אוניברסליים בעליל, נכון לרגע כתיבתם והם הכוללים את כל בני האדם באשר הם...
... בעקבות כיבוש הארץ, בין אם אכן התרחש מבחינה היסטורית או רק משל היה, נוצרת בארץ כנען תרבות מורכבת. העברים שואפים לפולחן האל העברי כתרבות מרכזית רשמית ובמקביל מתקיימות תרבויות המחתרת של עמים כבושים. עמים אלו ממשיכים לקיים את פולחני האלים המקוריים שלהם. במילים אחרות: בשלטון העברים, יהוה הוא האל הקואליציוני בארץ כנען וסביבו פועלים האלים האופוזיציוניים של העמים הכבושים. האל העברי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרא, אינו סובל מתחרים. הוא מתייחס לאלים האופוזיציוניים-אלטרנטיביים ביחס של דחייה, כעס ושנאה ומדי פעם הוא מצווה על השמדתם. ככלל, המקרא רצוף בהוראות חוזרות ונשנות של האל העברי להשמדת האלים המתחרים. לא ממש אל סובלני? כאז כן היום, דבר האל הוא התירוץ והשליטה במשאבי הארץ ורכושם של הנתינים, הם המטרה. בפרשת משפטים נאמר: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלוהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על-פיך" (משפטים: שמות כ"ג 24), וכן: "...ולא תעשה כמעשיהם כי הרוס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם" (שם: כ"ג 24), או: "לא תכרות להם ברית" (שם: כ"ג 32).
הכיבוש המיתולוגי של הארץ בידי העברים, הוא, אם כן, נקודת ציון דרמטית במערכת היחסים שבין האלים השולטים בה. לא עוד יחסי שלום או מלחמה בין אלים שווים במעלתם, אלא הכרזתו של האל העברי כאל יחיד, שכביכול, מוציא אל מחוץ לחוק, את כל האלים האחרים. הסיבה ההיסטורית היא פשוטה. כפי שנאמר כאן כבר בעבר, רוב אלי כנען הם אלים מקומיים ומקצועיים: עשתורת, היא אלת היופי, המלחמה, הפריון והתשוקה ומגינת הבית אבל גם במגוון תפקידיה אלה היא לא אלה כוללת. שלחין הוא אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים ואל המרווה את פני האדמה, אבל גם הוא, על כל מכלול תפקידיו לא אל כולל וכן הלאה. הופעתו של יהוה היא שינוי מהפכני: אל טוטליטרי אחד אשר "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, 3) והוא ממלא את כל התפקידים האלוהיים.
תפקידו של אדם-יוצר הוא להבין את מערכת היחסים הזאת ולקבוע את עמדתו האישית: האם הוא מקבל על עצמו את עקרון המוחלט, עקרון הטוטליות, הבא לידי ביטוי בריבונותו של אל יחיד ופועל יוצא מזה – תפיסה חד ממדית של העולם. או שהוא מוכן לקבל על עצמו את האל כמגלם את המשאלה האנושית הבסיסית, המבקשת לקבל נחמה בשעת מצוקה והבעת תודה בשעת שמחה ולצרכים אלו מבקש האדם לקבוע ש"יש אלוהים!", בין אם אלוהים מתגלם בדמות יהוה, עשתורת, בעל, שלחין, דגון, או ככלל פוטנציאל היצירה באדם.
התפיסה ההתפתחותית של המעגל הפתוח גורסת תהליך דינמי: בשלב ראשון קיימת האמונה המוחלטת בקיומו של אל. רוב בני האדם נמצאים בשלב זה כל ימי חייהם. בשלב השני, שהוא התבגרותו של אדם או עם, מתעורר הספק בקיומו ומתחיל הדיון בתפיסות תרבות אלטרנטיביות. שלב זה גם הוא מאפיין את רוב בני האדם כחוויה מקרית שאינה הופכת לדרך חיים. בשלב השלישי מקבל האדם את עקרון התנועה שבין הספק לאמון ומוכן לחיות את חייו בתנועה זו, יחד עם הידיעה, שיש בה יותר משמץ של הוויה טראגית, שבכל מקרה, דמות האל היא יצירה אנושית. מדוע זו חוויה טרגית? כי יש בה מרד בגורל האדם כפי שהוא מוגדר על ידי מעצבי "הסדר הטוב" ועל כן היא חוויה אופוזיציונית מעיקרה. מעטים יהיו מוכנים לקבל על עצמם אפשרות זו. בלי ספק היא דורשת חוסן נפשי.
