(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 6 דקות)

19. תרומה: שמות כ"ה - כ"ז 19

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (תרומה: שמות כ"ה 2).

במקרא נתפסת התרומה לבניין המשכן, כתמורה לאל על שנתן את התורה לבני-ישראל. התורה היא בבחינת קניין והאל כביכול נמכר לישראל עם קניין זה:

ארבעה נקראו קנין. ישראל נקראו קנין, שנאמר "עם זו קנית". ארץ ישראל נקראת קנין, שנאמר "קונה שמים וארץ". בית המקדש נקרא קנין, שנאמר "ויביאם אל גבול קודשו הר זה קנית ימינו". התורה נקראת קנין, שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו" (ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקמב).

"אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עימה, שנאמר, ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה (התחתן איתה). ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו (המלך שנתן את בתו), בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול. לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם. שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל. נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם אל תטלוה, איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו. שנאמר, ועשו לי מקדש".

(שמות רבא, וילנא, פרשה ל"ג, ד"ה: "ויקחו לי תרומה")

כביכול חייו של האל אינם חיים אם נוטלים ממנו את בתו-תורתו, האחת והיחידה, מחמל נפשו, בבת עינו. למה הדבר דומה? לאב הכלה שנדבק אל הזוג הצעיר בכל אשר יפנה זוג זה וכל בקשתו: "סדרו לי חדר אצלכם". פרטיות כבר לא תהיה לכם. האל-האב נמצא מעבר לכותל ואם לא בבחינת "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו 3), הרי שלפחות בכל הבית הזה כבודו ויש לסגוד לו ולעבוד אותו ולטפל בו ולספק את כל צרכיו. בחברה אבהית (פטריארכלית), כלומר, הנתונה לשלטון האב ונמצאת במצב של מיתון תודעתי ופונה אל העבר התרבותי שלה בבקשת ישועה, בחברה כזאת לכבוד ולברכה ייחשב לארח את האב בצל קורתך. עיין ערך "כבד את אביך ואת אמך" (יתרו: שמות כ 12). בחברה חיה, צומחת ומתפתחת אל עבר העתיד, תפיסה כזאת מעוררת לפחות קושי נפשי. אלא שהמדרש שהובא כאן לא בא אלא ללמד את שומר המצוות שהוא עצמו כרוך בתורה הכרוכה במושג הכולל של אל ש"מלוא כל הארץ כבודו".

כשם שהאל והתורה כרוכים זה בזה, דבר נובע מדבר, כך עקרון היצירה והיצירה עצמה, כרוכים זה בזה. עקרון היצירה מוגדר במקור-התוקף שלה, כלומר, במושג הכולל שלה וברעיון המרכזי הנובע ממנו.

ישנם יוצרים אשר אם יישאלו על יצירתם יאמרו: "אני לא יודע מה המושג הכולל של היצירה שלי וגם לא מעניין אותי. אני יוצר מתוך השראה אלוהית או אישית, או מה שבא לי!" אפשר לקבל גישה כזאת בדוחק, מתוך ההנחה, שבכל מקרה, בכל יצירה מגולם מושג כולל ורעיון מרכזי. גם במקרה כזה ראוי לו ליוצר לגלות בתוך היצירה את מקור התוקף שלה, ואם לא מצא, הרי שלא חיפש כראוי, או שהיצירה חייבת לעבור בדיקה מחודשת על כל מרכיביה.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (תרומה: שמות כ"ה 8). "בתוכם" זה בנפשם ולאו דווקא במקדש הפיזי החיצוני. במילים אחרות: אם הם יעשו לי מקדש, מקום מיוחד, בתודעה שלהם - אבוא לשכון בתוכם, ברוחם. כאן האל משתמש בגוף שלישי רבים. מדוע "הם"? כי כל עוד האדם מנוכר למקדש היצירה שברוחו, הוא מרוחק ממנו מרחק של "אני" מ"הוא", מרחק של סובייקט מאובייקט. ברגע שבו בוחר האדם, להכיר במקדש היצירה, הוא יכול לנהל "בתוכו" דיאלוג פנימי בינו לבין פוטנציאל היצירה שבו. ואז האני הכולל, שהוא סובייקט לעצמו ומגולם בחוויה האישית הכוללת שלו, יכול להגדיר את ה"אני היוצר" כאובייקט, ולדבר עם אובייקט זה "בתוכו". אז יכולים להתקיים בתוך נפשו של האדם דיאלוגים חדשים ותפקידי הסובייקט והאובייקט מתחלפים בתנועה מתמדת בין המרכיבים.

המקדש הפנימי הוא תנאי הכרחי ליצירה וזוהי אך תופעה אנושית שהיוצר מבקש להגשים את עצמו גם בעולם החיצוני, כדי לממש את הקשר שבין האדם-היוצר לבין העולם. אז מקים האדם את המקדש החיצוני. מקדש זה דורש עשייה בחומר: באבן, בעץ, בבד וכיוצא באלה חומרים שבהם יוצר לו האדם את התחומים הפיזיים שלו. בתחומים אלו יכולים להתקיים התנאים ליצירת קשר בין בני האדם לבין עצמם והעולם.

היום אפשר להפיץ בשורות ולקבל אותן מבלי לצאת מהבית. אבל עדיין רבים זקוקים למקום פיזי להיקהל בו בפומבי. לכאורה התחום הפיזי הופך לתנאי הכרחי ליצירת פעולה תרבותית ולתחושת הרוחניות המפעמת בקהיליית בני האדם. כך נוצר המתח הנמשך שבין חומר לרוח. חומר ורוח תלויים זה בזה ואינם יכולים להתקיים האחד בלי השני. מכאן מגיעים למסקנה המתקדמת, בלשונו של רבי אלעזר בן עזריה: "אם אין קמח – אין תורה" (משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ז). אם אין הכנה פיזית, אין התפעמות רוחנית. אדם אינו יכול להתכנס אל תוך הרוחניות בלבד. לרוחניות חייב להיות בסיס פיזי. כאמור, בימינו אפשר להפיץ בשורות ולקבל אותן מבלי לצאת מהבית ואמצעי התקשורת של הרוחניות הדתית פירושה הכנה פיזית ומוכנות נפשית. "ומבשרי אחזה אלוה" אומר איוב. מתוך הבשר, מתוך הגוף, מתוך החומר, אני יוצר לי את חזון האל. אחר כך אני יכול להפיץ את החזון הזה בקרב בני האדם. 

"ומבשרי אחזה אלוה", אמר אברהם, "אחר שׁמַלְתִי את עצמי, הרבה גרים באו להידבק בזאת הברית, ומבשרי אחזה אלוה, אילולי שעשיתי כן, מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי?"

(איוב י"ט 26. בראשית רבא, וילנא, פרשה מ"ח).

אבל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אינו אלא פן אחד של יחסי יוצר ויצירה. אילו אכן היה זה הפן היחיד, היצירה לא הייתה יכולה לבוא לעולם. ועל כן נאמר: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו 3). האם קודם "בתוכם" ואחר-כך "כל הארץ", או להפך? זהו דבר הנתון לבחירתו של כל אדם "בתוכו".