(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.

תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)

(משך קריאה משוער: 2:30 דקות)

23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'.

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן" (פיקודי: שמות ל"ח 21).

מנקודת מבטו של אדם-יוצר, שתי הפרשות, ויקהל ופיקודי, החותמות את ספר שמות, מתארות שלבים אחרונים בהפקת יצירה בימתית גדולה: עיצוב המשכן הוא כמו עיצוב הבמה. שילוב מרכיבי הפולחן הדתי דומה לשילוב מרכיבי הבמה ליחידה אמנותית אחת. זו החזרה הכללית לקראת המפגשים העתידיים עם הקהל, שבכל אחד מהם תתרחש יצירה מחודשת או חדשה. כדי לעקוב אחר הרצף הדרמטי, יש לחזור אחורה, אל סיפור ההתגלות של האל לעמו, במעמד הר סיני. אבל גם מעמד זה הוא תוצאה של תהליך שהחל עם ההגירה מארץ כנען למצרים.

החיים במצרים הם גלות בלתי נמנעת שהיא מנת חלקו של כל אדם-יוצר, בין אם הלך למקום אחר ובין אם היה גולה בארצו. היציאה ממצרים מסמנת את סיומה של תקופת הבשלתו של האדם-היוצר וההליכה במדבר מסמנת את פרק הזמן שבו מבשילה יצירתו. לכאורה, הכניסה אל הארץ המובטחת אמורה להיות נקודה בזמן שבה יוצאת יצירה לאור עולם.

זו דרמה גדולה, המשלבת בתוכה את מתן תורה, שהיא סיפור בתוך סיפור, משל בתוך משל. התיאור הזה אינו מתייחס לדרמה המתרגשת לעתיד לבוא, בארץ כנען. זו מתחילה בספר יהושע עם כיבוש הארץ. החומש וספר יהושע יחדיו, הם חלום שהוגשם ושברו.

לכאורה החומש הוא יצירה נפרדת מספרי הנביאים והכתובים ובכל זאת הם נמצאים בסמיכות לחומש ולא במקרה. אם החומש מניח בסיס מוסרי לפעולתו של האדם, ספרי הנביאים והכתובים מלמדים על ההתמודדות עם אותו בסיס מוסרי ובעיקר על מעשי הכשל של האדם. האם התנחלות בארץ המובטחת היא בהכרח תהליך של כיבוש הארץ, דחיקת התושבים שבה, גירוש והשמדה של כל מי שאינו נמנה על בני דת משה? כי אם כן, אזי כיבוש הארץ סותר את עקרונות המוסר שהוצבו קודם לכן בחומש. נראה שלא נותר אלא לראות את החומש כתורת משה המוסרית ואת הספרים הבאים אחריו כתיאור אפסותו של האדם וכישלונו בהתמודדות עם יצר ההרס שבו, וזוהי למעשה כוונת המחבר: ללמד על דבר השלילה, את דרך המוסר האלוהית.