(קטעים מתוך "פרשת השבוע" מאת אמיר אוריין.
תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו קוראים בו?)
(משך קריאה משוער: 3 דקות)
24. ויקרא: ויקרא, א' - ה'
"ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מאהל מועד לאמור" (ויקרא: ויקרא א' 1).
ספר ויקרא בעיקרו הוא נאום האל אל משה. משערים כי הספר נכתב כשש מאות שנה לאחר הכיבוש המיתולוגי של ארץ כנען.
בשנת 587 לפני הספירה, נפלה ירושלים בידיו של נבוכדנצר מלך בבל, הבית הראשון חרב והמנהיגות הוגלתה לבבל. תשעה באב נקבע כיום החורבן. המסורה היהודית קבעה די בשרירות את המועד הזה תשעה באב כיום שבו נחרב בית המקדש הראשון. בתנ"ך מופיעים שני תאריכים שונים לחורבן הבית: ז' באב (מלכים ב', כ"ה, פסוקים ח'-ט') וי' באב (ירמיהו נ"ב, פסוקים י"ב-ט"ז) כיום שבו שילח נבוזראדן, שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, את האש במשכן ה'.
בגלות שאפו הכוהנים להסדיר את החוק היהודי - בעיקר בענייני הטקסים הדתיים - נושא שהיה קרוב ומוכר לבני שבט לוי בכלל ולכוהנים בפרט. הספר מדגיש שכל מה שמתרחש בחיי היהודי, בינו לבין עצמו וזולתו ובינו לבין אלוהיו – חייב להימסר לטיפולה של כת הכוהנים. אלה המתווכים בין האדם לאלוהים. באמצעות ספר החוקים הזה, פעלו הכוהנים לבסס את מעמדם הדתי, החברתי והכלכלי...
...בפרק ד' - תיאור כפרת עוונות באמצעות הקרבת הקורבנות.
בכל מקרה, הקרבת הקורבנות תיעשה רק לאחר שהאשם הודה באשמתו ונשא עוונו. זקני ישראל משתתפים בהקרבה.
אם כהן חטא בשגגה - יקריב פר בן בקר. אם כל עדת ישראל ישגו - יקריבו פר בן בקר.
כלומר, חטאתו של כהן שקולה כנגד חטאם של כל ישראל.
אם נשיא חטא בשגגה - יקריבו שעיר עזים. זכר.
אם אחד מישראל חטא בשגגה - יקריבו שעירת עזים, נקבת העז.
אם נפש חטאה בקללה או נטמאה - יקריבו נקבה מן הצאן ואם אין ידו משגת - שתי תורים או שני בני יונה ואם אין ידו משגת יביא עשירית האיפה סולת, ללא שמן וללא לבונה.
על חטא המעילה - יביא הנאשם קרבן איל תמים מן הצאן.
על לקיחת כסף או גזל ממון - יחזיר את המעילה ויוסיף חמישית מערכה ואחר כך יקריב איל תמים מן הצאן. בזמן הזה במדינתנו המקרטעת, דברים אלו עשויים להיאמר על אדם מישראל. אבל אם הוא על פי מעמדו החברתי, כהן או לוי, שלא לדבר על טייקונים וברוני גזל למיניהם, לא רק שאין משיבים את הגזלה, ודאי שלא מוסיפים עליה חמישית או עשירית מערכה, אלא שהרשויות נופלות אפיים ארצה בפני הטייקון, ברון הגזל, ואומרות הלל: "מודה אני לפניך ולך, אדוני הטייקון, שאין אתה תובע אותי לדין על שאנו מטרידים אותך במנוחתך..."
