"ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני, ידבר-נא עבדך דבר באזני אדוני, ואל-יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה".

כזכור, בפרשה הקודמת יוסף מבאר לפרעה את החלומות שלו. בחלום אחד מופיעות שבע פרות שמנות ושבע פרות רזות, והרזות אוכלות את השמנות. בחלום השני שבע שיבולים שדופות בולעות שבע שיבולים בריאות. מוסר השכל: להכין צידה ליום צרה. לתכנן את העתיד, ורצוי גם להגדיר ייעוד במונחים של חזון.

בפרשת ויגש נמשך סיפורה של הטלנובלה העברית, בין שני העולמות, בין ארץ כנען לארץ מצרים. תקציר הפרקים הקודמים: יוסף הופך למשנה למלך מצרים. אחיו, שבעבר הרחוק, בפרק שלושים ושבע, השליכו אותו אל הבור, באים עכשיו להתחנן על נפשם, שייתן להם מעט תבואה. הם לא מזהים אותו. שמו עכשיו צפנת פענח. השנים שחלפו מאז הושלך לבור והתפקיד הנוכחי הפכו אותו מנער יהיר ונלהב, יוצר הדוניסט ואגוצנטרי, למפיק הרציני והטרוד של הכלכלה המצרית. אדם שמסתיר מתחת לגלימת התפקיד וארשת הפנים החמורה, את הדמות הפרטית של הנער שאחיו בגדו בו והיוצר שלא בא עדיין על סיפוקו. הוא מקבל את פניהם ומסתיר את בכיו. הוא מאשים אותם בריגול. הוא שולח אותם לדרכם עמוסים בתבואה ומסתיר בשקיהם את התשלום שקודם לכן גבה מהם. הוא משאיר אצלו במאסר-בית את שמעון אחיו. הוא דורש מהם להביא אליו את אחיו הקטן בנימין.

הפרק הבא מתרחש בביתו של האב הזקן יעקב. האיש שבור. הוא איבד את בנו יוסף, בנו שמעון נמצא במעצר מנהלי במצרים, ועכשיו הוא עלול לאבד את בן הזקונים שלו בנימין. האחים חוזרים למצרים. לא מיד. תחילה הם מכלים את מלאי המזון שהביאו עימם, כלומר, הכלכלה קודמת לקשרי הדם. אחר-כך הם חוזרים ומתייצבים בפני יוסף. הוא פותח להם שולחן ושוב מסתיר את בכיו. הוא שולח אותם לדרכם ורודף אחריהם. הוא מאשים את בנימין בגנבת גביע.

פרשת ויגש מתחילה במונולוג של יהודה המתאר את תולדותיה של המשפחה המיוסרת ומבקש רחמים. ואז בוכה יוסף הפעם השלישית, ואז: "ויתן את-קולו בבכי, וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". הוא מתוודע אל אחיו בפינאלה הגדול והמרשים של המשפחה המתאחדת, שמרגע זה ואילך יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, או עד שיקום פרעה חדש שלא ידע את יוסף.

מצרים היא הממלכה הגדולה, כמו ארה"ב של אמריקה. המחקר ההיסטורי מציין שארץ ישראל הייתה נתונה תחת שלטון מצרי עד אמצע המאה ה-12 לפנה"ס. היו לה מרכזי מנהל בעזה, יפו ובית-שאן. אל הממלכה הגדולה באים לבקש סיוע. יש רעב בכנען? יורדים מצרימה לשבור שבר, כלומר, תבואה למזון, ציוד, כל סיוע נדרש או תמיכה. אליה עוברים לחיות תקופות ארוכות או קצרות. אליה גם פונים כדי להתלונן על השכנים.

האם אלו הנוסעים למצרים הם "יורדים" או "מהגרים"? התשובה לכך תלויה בהגדרת הפרט את עצמו ביחס למקום מושבו. עד לשנות התשעים של המאה העשרים, נהגו הישראלים להתייחס אל בני ארצם הנוסעים אל מעבר לים, כאל בוגדים העוזבים את המולדת, או לפחות כאל "יורדים". כאילו ארץ מולדת היא בשיאו של הר הערכים החברתי, וכל ארץ אחרת היא במורדו, אם לא למרגלותיו.

לאחר מכן, עם ירידת ערכה של הלאומיות והלכידות החברתית בישראל, עם התחלקותה למגזרים בעלי אינטרסים עצמיים, השתנה גם היחס למי שנסעו לחו"ל כדי להשתקע שם. מאז הם מכונים בפי הלאומיים "יורדים", ובפי אחרים "מהגרים". לפעמים יורדים מצרימה כדי להישאר בה, כלומר, מהגרים למצרים. כך נהגו בני ישראל אז וכך נוהגים היום.

מצוות כיבוד הגר חוזרת ונזכרת בכל פעם שבה העברים נודדים לישוב אחר, החל מימי אברהם. אדם מהגר למקום אחר ומצפה שינהגו בו כבוד כאדם וייענו לצרכיו. הוא מוכן לעבוד תמורת מילוי צרכיו. כך מוטלת על תושב הארץ החובה לנהוג כבוד בגר ולסייע לו, "כי גרים הייתם בארץ מצרים".

מהי עליה וירידה? ארץ ישראל היא מקום קדוש. סמל למעלה גבוהה, דרגה גבוהה בסולם הרוחניות של העם. אולם זהו אך סמל, ויש לנהוג זהירות בסמלים. סמל יכול לשמש מזון רוחני. סמל עשוי לעודד אנשים לפעולה, אבל הסמל כשלעצמו לא יכול לקנות לחם במכולת. כל עוד התנאים בארץ נוחים למחיה - חיים בה. אולם הניסיון המיתולוגי, כמו גם ההסטורי, מלמד שכל אימת שהתנאים הכלכליים בארץ-ישראל נעשים קשים, מהגרים ממנה למקום שבו אפשר להתקיים פיזית. לא תמיד יכלה ארץ-ישראל לספק קיום כזה. כך קובע הכתוב, בצורת משל, את היחס שבין חומר לרוח.

ישנה ארץ ישראל הפיזית, ואין בה קדושה, היא ארץ ככל ארץ אחרת, וישנה ארץ ישראל שהיא עניין שברוח. הקיום הפיזי אינו תלוי בה. אם היא איננה מספקת קיום כזה - יש ללכת למקום אחר. בית אפשר לבנות במקום אחר, אמרה ילדה ברמת הגולן.

מי שמבקש להפוך את הארץ הפיזית הזאת לחומר מקודש, מסתכן בהתעלמות מהתנאים הקיימים במציאות. אין לבלבל בין קיום פיזי לרוחני. הקיום הפיזי קודם לרוחני, וזה אינו יכול להתקיים ללא הפיזי.