"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי-יעקב שני חייו, שבע שנים וארבעים שנה ומאת שנה".

ספר בראשית מסתיים בפרשת ויחי, בברכת יעקב לבניו, ובמותו של יעקב. ספר דברים, החותם את חמשת חומשי התורה, מסתיים בפרשת וזאת הברכה, בברכת משה לשבטי ישראל אשר יצאו מבניו של יעקב, ובמותו של משה. הבדל בולט בין הברכות הוא שהראשונה, ברכת יעקב, החותמת את ספר בראשית, היא אישית יותר, ומושפעת ממערכת היחסים שבין הבנים. הברכה של משה בסיום ספר דברים מגישה מבט מיתולוגי רחב יותר, והיא גם אופטימית יותר, בבחינת סוף טוב הכול טוב. האב יעקב ביקורתי יותר כלפי בניו. משה, מנהיג העם, הוא סלחן יותר ומחמיא, ואפשר שיש כאן רמז לאופיו של מנהיג המבקש שיזכרו אותו לטובה אחרי מותו.

כאמור, סיפורי האבות מכילים מוטיבים חוזרים. לעיתים הסיפורים הללו דומים מאד, וההבדל ביניהם הוא בתיאור הזמן, המקום והנפשות הפועלות. כך גם הדעות והעמדות המקראיות, ובתוכן הברכות והקללות. רצף הסיפורים הוא ספיראלי, מתקדם וחוזר על עצמו, אך לעולם לא חוזר לאותו מקום, אלא שואף לצמוח ולהתקדם, כמו סיפור התפתחותו של האדם, החוזר וחווה חוויות דומות, אך לעולם לא זהות, כי בכל מעגל של חייו הוא נושא עמו את ידע שנצבר עד לאותה נקודה. כך מתפתחת ומתגבשת אישיותו של אדם וגם חברה, בתנאי שהוא משכיל להשתמש בידע הנצבר לתיקון עצמו והסביבה.

תחילתה של פרשת ויחי, באזכור שיעקב בן 147 שנים, וחי בארץ מצרים מזה 17 שנה. הוא חש את המוות הקרב ומבקש מיוסף שיקבור אותו בארץ כנען, במערת שדה המכפלה. יוסף נשבע שיעשה כן. הפרשה מסתיימת במות יוסף. גם יוסף מבקש שיקברו אותו בארץ כנען. בינתיים חונטים את יוסף ומניחים במצרים, עד ליציאת מצרים. בזה מסתיימת פרשת ויחי. במרכז הפרשה ברכת יעקב לבניו.

הברכה הבולטת ביותר ברצף הברכות של יעקב לבניו, היא הברכה המכוונת ליוסף. בדיעבד, מייצג יוסף את הממלכה הצפונית שלאחר הפילוג - ממלכת ישראל. יהודה מייצג את הממלכה הדרומית - יהודה וירושלים בירתה. יש טוענים כי כותב הדברים, שהוא בן הממלכה הצפונית - ישראל - מבליט את יוסף בכוונה תחילה. מאוחר יותר נראה שהתרבות הירושלמית של תקופת הבית הראשון דגלה במונותיאיזם, בתיאוקרטיה ובריכוז הפולחן, וקידשה לפיכך את בית דוד, את מעמד הכוהנים ואת הקנאות הדתית ("ויאמר משה אל שופטי ישראל: הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל-פעור". "ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל איש אל ימלט מהם ויתפשום ויורידם אליהו לנחל קישון וישחטם שם"), ואילו התרבות הצפון-ישראלית דגלה במיזוג תרבויות, ולפיכך התירה ואף עודדה נישואי תערובת וייבוא של אלים ומנהגים נוכריים. לעומת זאת סיפור מגילת רות מבסס את מלכות בית דוד דווקא על נישואי תערובת. 

נראה שהסיפורים על כיבוש הארץ, ההתנחלות, המקור של הישראלים, הממלכה המאוחדת, הניסיון להעצים את ממלכת יהודה לעומת הממלכה הצפונית (ישראל), הם בעלי מגמה דתית-פוליטית.

יוסף, בהיותו צעיר הבנים, כמו יצחק בנו של אברהם ויעקב בנו של יצחק, מועדף על ידי אביו וגם בעיני האל, כרמז למוטיב הצעירוּת, העובר כחוט השני לאורך החומש. הדת המונותיאיסטית הייתה צעירה יחסית לדתות האחרות בארץ כנען וסביבותיה ומחבר הכתובים מבקש להדגיש שדת צעירה זו מועדפת בעיני האל...