(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)

15. בֹּא: שמות י' - י"ג 16

"ויאמר יהוה אל משה, בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו: ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני יהוה".

תרגום לשפה מדוברת: "אלוהים אמר למשה: בוא עימי אל פרעה ותגיש בקשה שישחרר את העברים ללכת לארץ כנען. אבל, וזה העוקץ, אני אגרום לפרעה שיהיה קשוח ויסרב לך. וזו תהיה הזדמנות להראות לו עם איזה מאצ'ו של אלוהים הוא מסתבך. ולמה אני עושה את זה? כדי שאתה תוכל לספר לבנים שלך ולנכדים שלך, לאיזה שיאים של התעללות בבני אדם אני יכול להגיע, איזה סרטים אני יכול לעשות – אם אני רק רוצה! שתדעו איזה אלוהים גדול אני!"

לכאורה נובע מזה שלפרעה אין חופש בחירה. אין לו שיקול דעת אישי אם לשחרר את העברים או לא לשחררם. על פי דבר האל פרעה כפוי להחזיק בעברים עד שהאל יחליט אחרת. כאן מופיע אלוהים כדימוי לעקשנות האנושית, לאנוכיות ואכזריות. אפשר לטעון שזהו האל שפעולתו מושפעת מתהומות היצר, ללא שליטה של אני יוצר או אני עליון. אבל כל אלו הם רק לכאורה.

משה, יותר מאחיו העברים, מודע למצב הדיכוי שבו שרויים העברים במצרים. הוא צופה בהם כאדם-יוצר, שבתוך עמו הוא יושב, וגם צופה עליו מבחוץ. הוא נוכח לדעת שדווקא אותם אלו שנמצאים תחת ההשפעה המרבית של הדיכוי, בדרך כלל אינם מודעים לו, או שאינם מאמינים שיש ביכולתם לעשות משהו כדי לשנותו.

מנקודת מבטו של משה נראה הדיכוי כמצב בלתי נסבל ועל כן הוא מחייב שינוי. משה צופה בעמו בחמת-זעם. מי שגדל כנסיך מצרי ונמלט על נפשו אל המדבר, וחווה מותרות ויוקרה, חוסר-כל ובדידות, הוא כבר אינו יכול להיות מצרי גמור, אבל גם אינו יכול להיות עברי גמור. זהו גורלו של אדם-יוצר. בתוך עמו הוא גולה. זהו תנאי הכרחי לצמיחתה של היצירה המהפכנית. וכך, בעמדו בתוך העם, כחלק ממנו, וגם צופה בו מנגד, הולכת ומתפתחת היצירה: יצירת האמנות או יצירת העם. הזעם המבעבע באל, ובא לידי ביטוי במילים הקשות ההן, הוא הזעם המבעבע במשה, והוא חומר הגלם ליצירה.

חופש הבחירה: אם אלוהים מקשה את לב פרעה, ופרעה הוא אך כלי בידי האל, האם עדיין יש לפרעה חופש בחירה? או אולי האל עושה שימוש באדם כבכלי? לכאורה, הרי זהו אל פסימי, וכאמור, דכאני. אל שאדם בריא בנפשו לא ירצה לעבוד אותו. אבל אם לפרעה יש חופש בחירה, אלוהים יכול לטרוח ולהתאמץ, ולהקשות את לב פרעה מעתה ועד סוף הקדנציה ופרעה יעשה את הנכון בעיניו.

ניסיון אנושי עשוי ללמד שאדם או עם שהחליטו להשתחרר מדיכוי - דבר לא יעצור בעדם. אנו מניחים שפרעה יודע כי במוקדם או במאוחר, יהא עליו לשחרר את העברים. הוא רק מנסה להוציא את המקסימום מעסקה בלתי אפשרית. הוא משחק עם משה במשחקי דחייה. מבטיח הבטחות ולא מקיים. מדוע זוהי עסקה בלתי אפשרית? "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל". ככל שמתגבר הדיכוי המצרי, כך מתגברת בקרב שבטי העברים ההתנגדות לדיכוי.

מדכא שמבקש להנציח מצב של דיכוי, חייב ליצור בתחום שלטונו, איזון בין מצבי הדיכוי שהוא מפעיל, לבין מצבי רווחה, זמניים או הזויים ככל שיהיו. אבל המשחק האכזרי הזה אינו יכול להימשך לבלי סוף. במקודם או במאוחר יופר האיזון. כאן הופר האיזון. גזרות המצרים הולכות ומתרבות. זהו מעגל סגור של רשע. בדרך כלל, כדי לייצב מצב של דיכוי אל מול ההתנגדות לו, על המדכא להקשיח את עמדותיו. זהו פועל יוצא לתמונת עולמם של מדכאים הנתונים במבוי סתום. הם מנסים להנציח מצב שזמנו ההיסטורי עבר. ההקשחה גורמת להתגברותה של ההתנגדות. ההתנגדות גורמת להקשחת-יתר, וכן הלאה. ברגע מסוים, בגלל גזרה אחת יותר מדי, מתחילה התפוררותו של הסדר הקיים. "ויצו פרעה לכל-עמו לאמר, כל-הבן הילוד היאורה תשליחוהו וכל-הבת תחיון". זוהי גזרה אחת יותר מדי, והיא הנוראה מכולן. היא מאיימת על עצם קיומה של הקהילה העברית.

ברגע שבו פרעה חותם על גזרה זו, הוא מסמן את תחילתו של עידן השחרור של שבטי העברים. הפסוק הזה חותם את פרק א' בספר שמות. בפרק ב' מתחיל סיפורו של משה, המנהיג שהוציא את העם ממצרים.