הצטרפו לאיגרת השבועית

- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם.


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)

 

18. משפטים: שמות כ"א - כ"ד

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".

בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, מוצג טקס מתן תורה על הר סיני, כאירוע דרמטי רב-פעלולים, כיאה לרגע היסטורי המסמן נקודת מפנה בהיסטוריה העברית. בעשרת הדיברות המוצגות שם מובאת תמצית החוויה האמונית היהודית - "אנכי יהוה אלוהיך", מונח הבסיס החוקי לארגון חיי החברה - "זכור את יום השבת לקדשו", ועקרון הבחירה בין טוב לרע מגולם במשפט - "לא תרצח".

 

פרשת משפטים נפתחת בחוקי עבד עברי ובחוקים שבין אדם לחברו. כאמור, חוקים אלו לא נשמעים היום סובלניים ביותר. במקרים אחדים הם נוקשים, למשל בהשוואה לחוקי חמורבי, אבל התורה היא כלי בסיסי ללימוד ארגון חיי החברה הנמצאת בתהליך של התגבשות. זוהי הצהרת כוונות כללית המשמשת בסיס לפיתוח עתידי. במקור המקראי מייחסים העברים את עצמם לחברת נוודים רועי צאן. היום יש מחלוקת בעניין זה. האם אכן היו העברים הקדמונים רועי צאן ושכירי חרב, כלומר, חברה ניידת ולא יציבה, או שעיסוקם בזה מובא רק כדימוי: האבות וגם משה, היו רועי צאן כדימוי ליכולת המנהיגות שלהם. בכל מקרה, מחבר הטקסט נדרש למערכת חוקים נוקשה, פשוטה, ברורה ומחייבת באופן מוחלט, לשם שמירת הסדר הציבורי. למשל, חוק העונשין "עין תחת עין", מגלם תפיסה מוקדמת של החטא ועונשו. אחר כך נקבע כי עין תחת עין - ממון, וכו'.

 

"לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן-תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וירשת את הארץ". פסוקים אלו מובאים בהקשר לירושת הארץ. לכאורה, מדובר בתחבולה מעשית פשוטה. אין לכבוש את כל הארץ בתנופה אחת. יש לעשות זאת שעל אחר שעל, דונם אחר דונם.

 

בתחילת המאה העשרים, עם התפוררותה של האימפריה העותומאנית, היה נהוג הביטוי: "להרוג תורכי ולנוח!" הנימוק המוצג לשיטת כיבוש זו הוא טובת הארץ והאדם: "פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה". אפשר לטעון שזהו נימוק אקולוגי. אבל הכוונה היא שלאחר שכובשים עם אחד, או אזור אחד, יש לנוח. אחר כך יש ליישב את המקום, לאגור כוח, ולהמשיך בכיבוש. התורה מקבלת כמובנת מאליה את ההנחה שקיים צורך בכיבוש שטחים להתיישבות, נא לשים לב שתרבות הכיבוש מתגבשת עם תחילת השימוש במחצבים שהותכו לכלים ובראשונה לכלי מלחמה. אבל המונח "כיבוש" מתייחס לא רק להשתלטות אלא גם להחזקה ואיפוק וכו'.

 

אבל מחוץ לנימוק הביטחוני-מעשי, ניתן כאן רמז היסטורי, לא רק לתהליך ההשתלטות של העם העברי על ארץ כנען, אלא גם לתהליך השתלטותו של האל העברי על הארץ והרחבת השפעתו של המונותיאיזם העברי. העיקרון הדתי של אל יחיד התפשט בתהליך היסטורי ארוך. לפני הכיבוש ישבו בארץ כנען שבטים נפרדים ואוטונומיים, גם האלים שלהם היו אוטונומיים, ולא היה אל אחד גדול מחברו. כיבוש הארץ בידי העברים, פירושו למעשה, לאו דווקא, או לא רק, כיבוש שטחים פיזי, אלא כיבוש תרבותי, כלומר, דחיקת רגליהם של האלים האחרים. הכובש העברי אינו מניח לנכבש להמשיך בפולחן האל שלו, כפי שהיה לפנים וכפי שיהיה לאחר מכן.

 

האימפריה הרומית ששלטה בעולם העתיק עד אמצע המאה הרביעית לסה"נ, השליטה בכל רחבי האימפריה את "השלום הרומאי". פירושו של שלום זה היה שכל עם הנתון לשליטה רומית מקיים עם רומא זיקה כלכלית-תרבותית, אבל גם מחזיק בידו את חופש הפולחן התרבותי המקומי שלו, כל עוד זה אינו פוגע באינטרסים החיוניים של רומא. כך גם ארה"ב בשלהי המאה העשרים, וגם בתחילת המאה העשרים ואחת, עדיין נתפסת כמעצמה מרכזית, שתרבותה מתפרשת על פני כל העולם המערבי ועל חלקים נכבדים במזרח. היא מקיימת מערכת יחסים כלכלית-חברתית עם גרורותיה, אולם בדרך כלל, היא אינה פועלת לדיכוי התרבויות המקומיות, כל עוד אלו אינן מסכנות את ההגמוניה הכלכלית שלה.

 

המונותיאיזם העברי נולד על רקע תרבותי שונה. כאמור, לשבטי העברים יצא שם של עם נוודים, תוקפן וקנאי. קנאות זו באה לידי ביטוי בשאיפה להשליט תרבות מרכזית אחת ופולחן אחד, שבמרכזו האל העברי. תרבות זו אינה סובלנית לתרבויות אחרות או לאלים אחרים. אפשר לטעון שאחרי שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, נפסק המאבק להשלטת המונותיאיזם העברי בקרב עמים אחרים, ומושם דגש על מאבק לאחידות הפולחן בתוך העם העברי. בשלהי המאה העשרים בישראל, מייצגת היהדות האורתודוכסית את אותה קנאות קלאסית, לפחות ביחסיה עם היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית.

 

מכאן נגזר החיבור שבין ארץ לדת, חיבור שאינו קיים במערכת האלילית הקודמת ליהדות. חיבור זה הוא חלק מהשילוש המקודש של ארץ, עם ותורה: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, המונחים ביסוד הפעולה של "גוש אמונים" מאמצע המאה העשרים ושל תנועת ההתנחלות בשטחי שומרון, יהודה וחבל עזה, לאחר מכן.

 

האלים הכנענים בתקופה הטרום-מונותיאיסטית היו אלים מקומיים פונקציונאליים אבל לא טריטוריאליים. האל העברי הוגדר כאל כללי שבו התגלמו פונקציות חברתיות, כלכליות, אישיות ותרבותיות והוא קובע גם גבולות פיזיים טריטוריאליים. חיבור זה משמעו כיבוש והשתלטות תרבותית. בשני מקרים – הן בתקופת המקרא, והן בתקופת התבססותה של מדינת ישראל – אנו מוצאים משאלה משותפת: לנכס את הארץ כי היא נכס כלכלי ולהגדיר ניכוס בנימוקים דתיים. כשמודבר בפזורת היהודים ברחבי העולם, לרוב משאלה זו נושאת אופי רוחני של תיקון עצמי, יותר מאשר פרוגראמה פוליטית לכיבושים פיזיים.

 

מכאן שראוי לשקול שוב את הטענה הנשמעת מעת לעת מפי יהודים ברחבי העולם: כיוון שהיהדות, כפי שהיא מוכרת היום, התגבשה בגלות ולא בארץ ישראל, מכאן שיעודה של הדת היהודית הוא תיקון האדם ולא כיבוש פיזי של טריטוריות.

לאיגרת השבועית של 2011 . 1 . 27