(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים)
19. תרומה: שמות כ"ה - כ"ז 19
"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו".
במקרא נתפסת התרומה לבנין המשכן, כתמורה לאל על שנתן את התורה לבני-ישראל. התורה היא בבחינת קניין (ארבעה נקראו קניין. ישראל נקראו קניין, שנאמר "עם זו קנית". ארץ ישראל נקראת קניין, שנאמר "קונה שמים וארץ". בית המקדש נקרא קניין, שנאמר "ויביאם אל גבול קודשו הר זה קנית ימינו". התורה נקראת קניין, שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו". ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקמב)
"אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עימה, שנאמר, ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה (התחתן איתה). ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו (המלך שנתן את בתו), בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול. לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי, שאדור אצלכם. שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל. נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם אל תטלוה, איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו. שנאמר, ועשו לי מקדש".
כשם שהאל והתורה כרוכים זה בזה, דבר נובע מדבר, כך עקרון היצירה, והיצירה עצמה, כרוכים זה בזה. עקרון היצירה מוגדר במקור-התוקף שלה, כלומר, במושג הכולל שלה וברעיון המרכזי הנובע ממנו.
ישנם יוצרים אשר אם יישאלו על יצירתם יאמרו: "אני לא יודע מה המושג הכולל של היצירה שלי, וגם לא מעניין אותי. אני יוצר מתוך השראה אלוהית או אישית, או מה שבא לי!" אפשר לקבל גישה כזאת בדוחק, מתוך ההנחה, שבכל מקרה, בכל יצירה מגולם מושג כולל ורעיון מרכזי. גם במקרה כזה ראוי לו ליוצר לגלות בתוך היצירה את מקור התוקף שלה, ואם לא מצא, הרי שקיימים שני הסברים לכך: האחד, שהוא לא חיפש כראוי, והשני, שהיצירה חייבת לעבור בדיקה מחודשת על כל מרכיביה.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "בתוכם" הרי זה בנפשם, ולאו דווקא במקדש הפיזי החיצוני. במילים אחרות: אם הם יעשו לי מקדש, מקום מיוחד, בתודעה שלהם - אבוא לשכון בתוכם, ברוחם. כאן האל משתמש בגוף שלישי רבים. מדוע "הם"? כי כל עוד האדם מנוכר למקדש היצירה שברוחו, הוא מרוחק ממנו מרחק של "אני" מ"הוא", מרחק של סובייקט מאובייקט. ברגע שבו בוחר האדם, להכיר במקדש היצירה, הוא יכול לנהל "בתוכו" דיאלוג פנימי בינו לבין פוטנציאל היצירה שבו. ואז האני הכולל, שהוא סובייקט לעצמו, ומגולם בחוויה האישית הכוללת שלו, יכול להגדיר את ה"אני היוצר" כאובייקט, ולדבר עם אובייקט זה "בתוכו". אז יכולים להתקיים בתוך נפשו של האדם דיאלוגים חדשים, ותפקידי הסובייקט והאובייקט מתחלפים בתנועה מתמדת בין המרכיבים.
