(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר)
23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'.
"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן".
פרשת פיקודי חותמת את ספר שמות כסיכום ביניים ליצירתו של משה.
במצרים נולד משה, מנהיג רוחני ופוליטי, שדמותו היא משל לאדם-היוצר. משה יוצר את הבסיס לתרבותה של האומה העברית החדשה, הוא בעל חזון נבואי-אלוהי, כי בכל יצירה יש מן האלוהי. אבל בערוב ימיו הוא ניצב על הר נבו, הר הנבואה, הר הכניסה אל עולם חדש, והוא צופה באומה שלו, כשהיא מתקדמת אל עבר העתיד, עתיד שהוא עצמו כבר לא יוכל ליטול בו חלק. זה גורלו של אדם-יוצר. בתוך עמו הוא נטוע אבל לעולם חי בתוכו בגלות, ובהיותו אדם-יוצר-מהפכני, לעולם לא יהיה לו חלק בארץ המובטחת. כך גם במאה התשע-עשרה, נביא בדמותו של בנימין זאב הרצל, בעל החזון של המדינה העברית החדשה, הניח את הבסיס האידיאי והכין כלים ליצירתה של האומה המתחדשת בארץ-ישראל-פלשתינה, וגם הוא, כמשה, לא ראה בהתממשותו של החזון.
מנקודת מבטו של משה, כיוצר אירוע אמנותי-דתי-חברתי חדש, מעמד הר סיני הוא שלב ראשון ליצירה. אם היינו יכולים להיכנס אל תודעתו של הנביא משה בדמותו כאדם-יוצר, אפשר שהיינו יכולים לעקוב אחר השתלשלותם של שלבי היצירה:
1. שלב ההארה הראשונית: למשה יש מושג כולל שמתרחב אל תוך רעיון מרכזי חדש. זו אמורה להיות תורה חדשה. עדיין אין הוא יודע אותה לפרטיה. בשלב זה הוא יכול לחוות אותה רק בתחושה, בתמונה וברגש. הלם החוויה מציף את התודעה כולה:
"ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל-העם אשר במחנה" (יתרו: שמות י"ט 16). וכן: "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל-ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (יתרו: שמות י"ט 18-19).
החוויה דומה לזו של מי שפתאום, בוקר אחד, לפנות בוקר, לאחר ימים ולילות ללא שינה, פתאום הוא יודע מה הוא רוצה ליצור. התודעה היוצרת כולה מתעוררת לפעילות קדחתנית, עדיין לא ממוקדת, אבל מפעימה, מרגשת ומחרידה בעוצמת האחריות שהיא נושאת בחובה. היוצר אומר לעצמו: יש לי רעיון נפלא! האם אוכל לעמוד באחריות למימושו?
"משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" - האין כאן דיאלוג קלאסי של מנחה ויוצר, מנחה-שחקן, יוצר ויצירה - דיאלוג המתנהל בפנימיותו של משה?
2. יצירת מרכיבי האירוע: מסתבר שמשה, האדם-היוצר, פועל באופן שיטתי. הוא עולה אל ההר, במובן של עליה במדרגות היצירה, ורושם את עשרת הדיברות. במילים אחרות: הוא כותב על הלוח את מרכיבי האירוע האמנותי שלו. המרכיב הראשון הוא המושג הכולל: יהוה. הרעיון המרכזי: "אנכי יהוה אלוהיך". אני האל שבתוכך (ישעיה מ"ג 11: "אנכי אנכי יהוה ואין מבלעדי מושיע". רוצה לומר, "אנכי" האדם-היוצר את "אנכי יהוה", מייצג עקרון היצירה שבאדם באמצעות עקרונות מוסר).
אחר כך הוא כותב את סיפורו של האל, "ספר הברית", ואז מתבררת גם מהותו של האל. "אנכי יהוה אלוהיך" אמור לייצג את עקרון המוסר שבתודעת האדם-היוצר. עקרון המוסר המונח בבסיסה של כל יצירה טובה. והרי זוהי כל התורה כולה באמירה אחת.
3. המפגש הראשון עם צוות היוצרים: משה מביא את תקציר האירוע למפגש ראשון עם קהל נבחר. במקור נאמר שהוא מקריב קורבנות ומתיז דם על הקהל. את הפולחן הזה הקהל מכיר כבר. פולחן התזת הדם הוא פולחן פגאני עתיק, שהיה רווח בארץ כנען לפני עליית המונותיאיזם. אפשר לומר שמשה מכין את הקהל ליצירה החדשה בכך שתחילה הוא מרגיע את הקהל באמצעות הפולחן המוכר, "הישן והטוב". אבל דם הוא דימוי לכלי יצירה. היצירה היא קרבנו של היוצר המוגש לקהלו, והרי אומרים שיצירה נבנית ב"דם ליבו" של היוצר. אחר כך משה מכנס את הכוהנים למפגש אינטימי עם היצירה. כוהנים הם כמו שחקנים ראשיים בפולחן הדתי. יוצרי הבמה, השחקנים, וכן כל מי שתפקידו מייעד אותו להופיע בפני קהל, הרי הם כהני הבמה, שליחי הציבור. המפגש עם היצירה הוא מפגש אלוהי. הם רואים את היצירה והיא "כמעשה ליבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (משפטים: שמות כ"ד 10).
4. שלב הצמיחה הראשונה: עכשיו על משה היוצר להתכנס שוב אל תוך עצמו, לעלות בהר היצירה, להרחיבה ולהעמיקה. הוא עולה ומתייחד עם עצמו "ארבעים יום וארבעים לילה". זהו פרק זמן סמלי, ופירושו: הרבה מאד זמן! לא זמן שניתן למדוד בזמנם של בני אדם, בשעות או בימים. הוא רחוק מהקהל, רחוק מצוות היוצרים, משכתב את יצירתו. משה יודע שיצירה זו היא דבר חדש. מדובר ברעיון המונותיאיסטי, אלוהים אחד מופשט, אשר לשם האפקט הדרמתי, הוא יכול לסמן את קיומו בענן או באש, אבל לא בדמות פיגורטיבית כלשהי.
כמעט כל יוצר יודע שככל שהיצירה שלו חדשה ומהפכנית יותר, תחילה היא עלולה ליצור התנגדות גדולה יותר. לעיתים ההתנגדות עלולה להיות קטלנית. תכונה זו ידועה לנו מהניסיון האישי וההיסטורי: אדם נוטה להתמיד במה שהוא מכיר ויודע מן העבר. הוא לא ישנה מהתנהגותו, עד שהתנהגות זו תביא אותו למבוי סתום, או עד שיגיע, מתוך החלטה תבונית, אל ההארה המחייבת את הצורך בשינוי. העם מגיב לתורה החדשה בחידוש הפולחן העתיק של העגל. פולחן שהיה ידוע ומוכר לו, ולא דרש שינוי ערכים או מאמץ של למידה חדשה. אהרן הכהן, הדובר של משה, נכנע לעם ונותן לו את מבוקשו. אהרן מפיק את טקס פולחן העגל.
5. המשבר הגדול: משה יורד מן ההר ופוגש בקהל. פתאום הוא מגלה שתורתו אינה מתקבלת. הקהל דוחה אותו, או לפחות אינו שם לב אליו. הם עסוקים בפולחן העגל. אוכלים, שותים, רוקדים ועורכים אורגיות של צרכנות החומר. משה נכנס למשבר אישי. הוא מנתץ את הלוחות.
פרשנים שאלו: כיצד זה מעז משה לשבור את הלוחות, עליהם כתוב דבר האל? השיבו: ללמדך שדבר האל אינו בחומר, לא בלוח, לא באבן או בעץ, לא בכל חומר אחר. דבר האל הוא ברוח האדם. לא הלוחות חשובים אלא הרעיון שהועלה בהם: יש אל שאין לו דמות חומרית והוא מייצג את המוסר האוניברסאלי. מי שמכיר ברעיון, אינו זקוק להצגתו בחומר. את הלוחות אפשר לשבר. את רוח האדם הכוללת בתוכה את רוח האל, אי אפשר לשבור.
אבל מסתבר שהדברים אינם כה פשוטים. יוצר, כמו כל אדם, מבקש לחיות לאורו של רעיון הנותן משמעות לחייו, וגם לביטויו של אותו רעיון בחומר. החומר הוא כלי שבאמצעותו יכול רעיון לבוא לידי ביטוי, וליצור קשר עם העולם. היוצר מבקש את הקשר הזה והמרכיבים הילדיים שבאישיותו מייחלים לאישורו של העולם. יוצר רוצה שהעולם יאמץ אותו ויאהב אותו. אם היוצר מבקש להביא בשורה חדשה, הוא זקוק לכל כוחות הנפש, כדי לחיות וליצור ללא אישורו של העולם. חיים כאלה כרוכים בסבל רב, ורק מעטים, היוצרים האופוזיציוניים, יסכימו לחיות אותם ולהמשיך ביצירתם בלי לקבל חיזוק מיידי מהסביבה. ניתוץ הלוחות הוא ביטוי פיזי לאכזבה ממצבו של היוצר ביחס לעצמו, ליצירה ולעולם. הוא שלב שכל יוצר חווה בתהליך הארוך והמתיש של היצירה. אם הקהל מפנה עורף ליצירה, או נוטש אותה, הדבר עלול לגרום לאבדן האמון של היוצר בעצמו. "אני כשלון!" - עלול היוצר לומר לעצמו - "הרעיון שלי הוא רעיון נפל! לעולם לא אצליח להעלות את ההצגה שלי, לכתוב את השיר שלי, את הספר שלי, לרקוד את הריקוד שלי!". לפעמים הוא מאשים את הסביבה: "אני מפסיק ליצור כי הם לא מבינים אותי!"
במקור המקראי פורצת כאן מלחמת אחים ומגפה. זהו הביטוי החיצוני למלחמה הפנימית של היוצר עם עצמו. מלחמה שהיא כמו מגפה פנימית, האוכלת ביוצר ומתישה את כוחותיו. זהו שלב ההתנגדות ליצירה. אפשר שבשלב זה חלק מהיוצרים נוטש את מעשה היצירה. הם יוצאים ממנה כאילו נפטרו לעולמם. למשבר הזה יכולות להיות שתי סיבות עיקריות: א. משבר כתוצאה מהקונפליקט, שבין חזונו המהפכני של היוצר, לדרישות השמרניות של הקהל. ב. משבר כתוצאה מהקונפליקט שבין חזונו המקורי של היוצר, ליצירה המתפתחת עם הזמן, ומתגלים בה פנים חדשות. בשלב הזה נשקפת סכנה ליצירה כולה. היוצר עלול להזניח אותה ולהמשיך בדרך חייו הקודמים, ופירושו של דבר, להשתלב במערכת החברתית הקואליציונית הקיימת, להמשיך בביצוע הפולחנים הקיימים ולשחזר יצירות קיימות. לעשות משהו בשביל הרייטינג. לוותר על הרעיון האמנותי ולהיות ראשון בבידור. אבל משה לא מוותר. עכשיו מוטל עליו להעריך מחדש את היצירה שלו.
במהלך הזמן הזה, אלוהים אכן נמצא שם ומוגדר כמי שנותן את התורה. אבל זהו אלוהים רגשני ואגוצנטרי. הוא לא מופיע כמנחה למשה, כיועץ או כתומך ברגעי משבר. הוא מייצג דווקא מוטיב יצרי. הוא דורש את מימוש התורה בכל מחיר, ואפילו במחיר מלחמת אחים ומגפה.
כבר ברגע שלפני יציאת משה אל העם, מתעורר בו פחד-הקהל. פחד זה לובש צורה של דיאלוג בין משה לאל. אלוהים מודיע שהעם חוטא: "ועתה הניחה לי" - אומר אלוהים למשה - "ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (כי תשא: שמות ל"ב 10). אלוהים מבקש לכלות את העם ולהשאיר בחיים רק את משה, ואז להפוך את משה לגוי גדול. כאילו אמר האל: "העם הזה מקולקל! יש להחליף את העם!" יש בזה רמז לדחפי היצר של אדם-יוצר ברגעי משבר: "אולי לא כדאי להוציא את היצירה לקהל? רק אני והיצירה שלי נלך להתבודד במדבר, או על ראשו של הר קירח!" בדיאלוג שבין אלוהים למשה, דווקא משה מופיע כאן כמנחה, כמפשר ומרגיע: "ויחל משה את פני יהוה אלוהיו (!) ויאמר, למה יהוה יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה" (כי תשא: שמות ל"ב 11). אלוהים נרגע לרגע: "וינחם יהוה על-הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (כי תשא: שמות ל"ב 14). ברגע זה מייצג האל את דחפי התוקפנות של היצר, ומשה מייצג את היוצר השולט ביצרו ומרגיע אותו.
אחרי הפגישה עם הקהל העסוק בפולחן העגל, חוזרים ועולים אותם מוטיבים הרסניים ביתר שאת. אלוהים כועס מאד. משה, בשארית כוחותיו, מרגיע את האל, אבל כאמור, הכעס בכל זאת פורץ, ובא לידי ביטוי במלחמת אחים ובמגפה הגדולה.
6. שלב היצירה המורחבת: משה מתגבר על הטראומה שבמפגש הראשון עם הקהל, וכותב גרסה חדשה של התורה. כך עשוי לנהוג כל יוצר לאחר מפגש ראשון קשה עם קהל, בין אם הוא משורר, סופר, מחזאי או שחקן. פרוייד כתב את תורתו מחדש, לאחר שגילה כי הליבידו - כוח החיים - אינו הכוח היחיד הפועל באדם, וישנו גם טאנטוס - כוח המוות - ושני כוחות אלו מניעים את האדם. הכתיבה המחודשת מעמיקה את המסר ומרחיבה אותו.
העם מתחרט על מעשיו. קהל זקוק לזמן כדי לעכל יצירה חדשה או רעיון חדש. לאחר שמוצה שלב ההתנגדות ליצירה, וניתן הביטוי לפחד מפני החדש, מוכן הקהל לקלוט את המסר. כפי שהיה כפוי טובה בעבר ונלהב לחזור אל העבר, כך הוא נלהב עכשיו לקבל על עצמו את הרעיון החדש, את היצירה החדשה.
7. היצירה יוצאת לאור: משה בונה את אוהל מועד, מצייד אותו ומכשיר את הכוהנים לפולחן החדש. ההצגה הגדולה של המונותיאיזם יוצאת לדרך. אבל עכשיו אין קולות וברקים, אין אותה התפעמות ראשונית גדולה. אלוהים קובע את מושבו באוהל מועד כדרך שיגרה. הוא מופיע ביום כענן עשן ובלילה כענן אש. היצירה בוערת וחיה.
משה היוצר, כמו האדם-היוצר, חווה את ההתפעמות הראשונית של יצירה חדשה המתעוררת בתוכו. היא הולכת ומתפתחת מתוך הדיאלוג שבינו לבין עצמו. בסיפור מתן תורה, הדיאלוג הוא בין האדם לאלוהיו - יהוה אלוהיו. האל הוא צד ביצירה. אני האדם מדבר עם אני האל. בתחום הבמה יש לזה שם פרטי: עבודת מנחה-שחקן. אפשר גם: עבודת אדם-יוצר, כשהיוצר הוא כוח המוגדר כאלוהי, והוא מעלה רעיון ליצירה.
מצד אחד מייצג האלוהי את עקרונות הסדר הטוב המוסרי ההיסטורי. מצד שני הוא מייצג את דחפי היצר. האדם הוא זה שמתעל את היצר ליצירה. ברגע של פתיחות וזרימה חופשית, עשוי האל להיות תומך ומסייע. ברגעים של סגירות והתנגדות הוא עלול לייצג דחפי מוות בתמיכת כוחות היצר. מכאן אפשר להבין כיצד בני אדם הנותנים אמון מלא באל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתבים המקודשים עליהם, בני אדם אלה עלולים להתנהג באופן קוטבי. בתקופות של רווחה ופתיחות, הם עשויים להיות טובים, נעימים ובונים. בתקופות קשות של סגירות ונסיגה, הם עלולים להיות קשים, תוקפניים והרסנים.
משה, האדם-היוצר מביא את יצירתו למפגש ראשון עם העולם. מפגש כזה עשוי להיות טוב ומספק, אבל הוא עלול להיות גם מתסכל. על היוצר להתגבר על דחפי היצר, לעיין ביצירתו, לכתוב אותה שוב ולהוציאה לאור. הדרמה הגדולה של היצירה מתרחשת ברוחו של היוצר. רק אחר כך היא יוצאת לאור, בתקווה שתסייע לתיקונו של עולם.
