הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

 

24. ויקרא: ויקרא, א' - ה'

"ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מאהל מועד לאמור".

 

ספר ויקרא בעיקרו הוא נאום האל אל משה. משערים כי הספר נכתב כשש מאות שנה לאחר הכיבוש המיתולוגי של ארץ כנען.

 

בשנת 587 לפני הספירה, נפלה ירושלים בידיו של נבוכדנצר מלך בבל, הבית הראשון חרב והמנהיגות הוגלתה לבבל. תשעה באב נקבע כיום החורבן. בגלות שאפו הכוהנים להסדיר את החוק היהודי - בעיקר בענייני הטקסים הדתיים - נושא שהיה קרוב ומוכר לבני שבט לוי בכלל ולכוהנים בפרט. הספר מדגיש שכל מה שמתרחש בחיי היהודי, בינו לבין עצמו וזולתו, ובינו לבין אלוהיו - הוא עניין הניתן לטיפולה של כת הכוהנים. אלה המתווכים בין האדם לאלוהים. באמצעות ספר החוקים הזה, פעלו הכוהנים לבסס את מעמדם החברתי והכלכלי.

ספר שמות מציג את הדרמה של האל - אל קנא ונוקם בכל מי שאינו מקבל אותו בשלמות, שמרבה לבצע אפקטים תיאטרליים, עם פירוטכניקה של אש ועשן, אל רחום וחנון, רב-חסד ואמת - למאמיניו. בסיום ספר שמות האל קובע משכנו באוהל מועד. בספר ויקרא אלוהים שוכן דרך קבע במקדש שבנו לו. ספר ויקרא הוא שלב בהפיכת האמונה היהודית לממוסדת במסגרת מערכת חוקים מחייבת.

 

פרשת ויקרא היא תיאור מפורט של הקרבת הקורבנות והתזת הדם על המזבח. התמונה מאיימת והמזבח נראה כבית-מטבחיים:

"ושחט את-בן הבקר לפני יהוה, והקריבו בני אהרן הכהנים את-הדם, וזרקו את-הדם על-המזבח סביב אשר-פתח אוהל מועד. והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה. ונתנו בני אהרן הכהן אש על-המזבח וערכו עצים על-האש. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את-הראש ואת-הפָּדֶר (החֵלֶב) על-העצים, אשר על-האש, אשר על-המזבח. וקירבּוֹ וכרעיו ירחץ במים, והקטיר הכהן את-הכל המזבחה, עולה אִשׁה ריח-ניחוח ליהוה".

 

תמונת הדם המותז על המזבח, וחלקי הבשר המוקרבים לאל, עלולים לעורר אימה אצל אחדים. גם זו מטרת הטקס. יש עוצמה רבה בתיאור התמונה, קל וחומר האפקט הדרמטי של ביצוע הטקס למעשה. יש בהם כדי לעורר תחושות ורגשות קשים, אבל גם לפרוק אותם. על כן, התיאור המילולי של הטקס מתפקד כטקסט אמנותי בעל אופי קתרטי. עד היום נהוג בקרב יהודים ומוסלמים לקיים טקס שחיטה בנוכחות המשפחה כולה, מבוגרים וילדים. יש מוסלמים הנוהגים לשחוט כבש על מפתן הבית בראש השנה, בנוכחות הילדים. יהודים אחדים נוטלים את ילדיהם בערב יום הכיפורים לטקס הכפרות ושוחטים תרנגול לעיניהם. השוחט, הוא אחד מכלי הקודש של הקהילה, או לחילופין אבי המשפחה, נתפס ככוח עליון אלים ומאיים. הוא כביכול נציגו של האל עלי אדמות, הגוזר חיים ומוות. 

לאיגרת השבועית של 2011 . 3 . 10