(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות השוליים)

הערה בעניין פורים ומגילת אסתר 

"ועשֹה אותו יום שמחה ומשתה".  משנכנס אדר - מרבין בשמחה.  

על מה מרבין בשמחה? נראה כי משנכנס אדר יש להרבות בחשבון נפש. במהלך שנים רבות במדינת ישראל היה החג הזה מוקד של זוועה ואסונות - פיגועי טרור וטרור נגדי. בפורים שנת 1994 רצח הישראלי ברוך גולדשטיין עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה. שלוש שנים לאחר מכן, בפורים, פוצץ את עצמו מתאבד פלסטיני בבית הקפה אפרופו בתל-אביב, שלוש נשים ישראליות נרצחו ועשרות נפצעו. בחודש אדר ב' התשס"ח, 2008 פרץ צה"ל לרצועת עזה ורצח מאה פלסטינים. כתגובה לכך חדר פלסטיני תושב ירושלים לישיבת "מרכז הרב" בירושלים ורצח שמונה תלמידים ופצע עשרה אחרים. במהלך השנים היו ימי פורים ימי עוצר לאוכלוסייה הפלסטינית שתחת שלטון הכיבוש הישראלי, וימי דריכות ביטחונית לאזרחי ישראל. בדרשותיהם ערב החג, נוהגים רבנים לערוך השוואה בין המן הרשע לבין צוררי ישראל לדורותיהם, בבחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתכם ממצרים".

בילדותי היה חג הפורים כרוך בדריכות מורטת עצבים. משנכנס אדר הזכירו לילדים שיש להרבות בשמחה ושמוכרחים להיות שמח. מדוע מוכרחים? האם גם כאן, כמו בצווי הראשון בשולחן ערוך, יש להתגבר כארי לעבודת השמחה? השמחה היא ההיסטוריה של היום הזה, אבל מה על החוויה האישית המיידית? באותם ימים היו תחפושות במגוון צר למדי – מרדכי היהודי, המן הרשע, אסתר המלכה, שודדים, חיילים וקציני צה"ל, והן היו מקור להתעלות הנפש וגם לחרדה. אמהות היו בהולות בשמחה מופגנת לצייד את ילדיהן בתלבושות שהיו לוחצות מדי או רפויות מדי. הבדים מהם נעשו היו שונים מאלה של שאר ימות השנה, והגוף לא היה מורגל בהם. רק ה"מוכרחים להיות שמח", שהיה חוזר השכם והערב מפי הגדולים, עשוי היה להסיח את הדעת מפני טרדות אלו ואחרות. מצוות משלוח המנות הייתה עילה להשוואות בין ילדים שמשלוח המנות שלהם עשיר בממתקים, לאלה שהמשלוח שלהם עני בהם, והיה בזה צער ותסכול למי שידו לא הייתה משגת להרבות בפריטי המנה. שתי התופעות הללו, לבישת תחפושות ומשלוח מנות, מקורו אירופאי-נוצרי ונהוג הוא בקהילות נוצרים בימי הפסחא.

באופן רשמי הזהירו מפני התפרצויות שמחה משולחות רסן, אבל בשולי השמחה היו ילדים בכנופיות הופכים, ליום אחד, לשודדים וגנבים, לרודפים ונרדפים. הגדולים היו רודפים והקטנים נרדפים. במקומות אחדים היו ילדים קטנים חוששים לצאת מביתם בפורים, מאימת כנופיות צעירים מחופשים לשודדים, שהיו מתנכלים להם מכים אותם וגוזלים את מה שמצאו בכיסיהם. לימים יהיו הקטנים הללו גדולים, וישאפו לשמר את המסורת הלא-כתובה הזאת. האלימות העצורה בצעירים הכפויים בכל ימות השנה למסגרת לימודים דכאנית, התפרצה בפורים בחסות הציווי הלגיטימי של "מוכרחים להיות שמח". ההכרח להיות שמח על פי ציווי דתי, גם עלול לעורר התנגדות פנימית, או שמחה כפויה ומאולצת. על מה השמחה ההיסטורית? שמחת הנקמה בגויים? בעיקרו זהו חג של נקמה בגויים. אירוע נוסף בהיסטוריה שנלמדה כרוויה אסונות, נקמות, ושמחת הנקמה. אולי הדבר אופייני לתרבות במצוקה, המבקשת פיצוי בנקמה. אבל חגיגה הנשענת על שמחת הנקמה עלולה בנקל להידרדר, ואפילו שלא במתכוון, לגרימת סבל לזולת.

גם המסכה שמרבים להשתמש בה בפורים עלולה לעורר תגובות מעורבות. היא יכולה להיות דבר מצחיק וגם מפחיד. ראוי לזכור שמסכה הייתה בעבר כלי רפואי, שבאמצעותו היו מגרשים רוחות רעות, ומגולם בה כוח סוגסטיבי רב, להשראת השמחה וגם להטלת אימה. ידוע שמסכות מפחידות תינוקות וילדים. הופעתה של מסכה בטווח הראיה שלהם גורמת להם התרגשות מתוך ההתמודדות עם תווים יוצאי-דופן. אפילו בובות תמימות, שפניהן מעוצבות כמסכה, עלולות לעורר תגובות דומות. בתיאטרון העתיק בכלל היא הייתה כלי בסיסי של השחקן. בתקופת הרנסאנס היא הייתה חלק מאופנת הנשים בנשפי מסכות וקרנבלים. תחפושת ומסכה מאפשרות לנושא אותם וגם לנחשף אליהם יצירת היסטוריה חלופית, אידיאלית ונשאפת, המשרה סיפוק ושלווה, או פרועה ומושחתת, המפרקת מתחים. חג הפורים עלול לעודד גם את האפשרות השנייה ולעורר יצרים...

...בדומה לזה יש בהווי היהודי העממי הזדמנות אחרת למתן ביטוי ליצר, והיא בטקסי הגירוש של דיבוקים למיניהם, שבהם ניתנת לנושא הדיבוק, גיבור העלילה הדרמטית, הנושא את מסכת הדיבוק בגופו ובהתנהגותו, במה שעליה הוא יכול לכפור באורח-החיים המקובל, להטיל ספק בעיקרי העיקרים של התרבות הקואליציונית, ולהתנהג בצורות אסורות בתכלית. נושא הדיבוק מציג התנהגות אופוזיציונית, הפורקת את עולו של הסדר הטוב המקובל בציבור. אבל לאחר שהקהילה באה על סיפוקה, באמצעות אותו גבר או אישה אחוזי הדיבוק, כי אז מגיע טקס גירוש הדיבוק לשיאו, הדיבוק עוזב את גופו של הנשא, והסדר הטוב הקואליציוני מושב על כנו...

באותו אופן טקס קריאת המגילה בבית הכנסת, מאפשר לקהל השתתפות פעילה בטקס גירושו של המן הרשע בתפקידו כדיבוק פורימי. שליח הציבור הקורא במגילה בתפקידו כ"סטורי-טלר" (מספר הסיפורים), קורא את העלילה ממגילת הקלף, ומוסיף מדי פעם ג'סטה דרמטית של ניעור המגילה, הטעמות מיוחדות, ושינויי קצב להגברת האפקט הדרמטי. בכל פעם שמוזכר שמו של המן הרשע, או שמות גיבורים רעים אחרים בסיפור, נושא הקהל את קולו ברעם של קריאות בוז ובקשקוש רעשנים, ככלים לגירוש רוחות רעות. גם מנהג זה מקורו אירופאי-נוצרי ונהוג היה בקהילות נוצרים בחג הפסחא. בכל פעם שמוזכר שמו של מרדכי או שמה של אסתר, פורצת שאגה של שמחה. עם ניצחון היהודים על אויביהם מסתיים טקס הטיהור. הפחדים הוסרו ואחרי החג חוזר הקהל לשגרת יומו...