(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

הערה נוספת לחג הפסח

...בכל הסדרים, למעט אולי הסדר האורתודוכסי , קיימת מגמה של שינוי, התפתחות וצמיחה. על כן, נוסחי-טקסט ומנהגים שהיו נכונים בעבר, אינם בהכרח נכונים בהווה או בעתיד, והם נבחנים על בסיס התנאים המשתנים מדור לדור.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

השחרור מדיכוי כרוך בשלבים חיוניים אלו:

1. הכרה במצבו של האדם כמשועבד.

2. הגדרת החירות שבה מבקש האדם לחיות.

3. המאבק לשחרור.

4. ההתמודדות עם חוויית השחרור והפיכתה מנוף להתפתחות אישית וחברתית.

ניתן לעקוב אחר השתלשלות הדברים האלה, באמצעות ציון התחנות בחייו של משה.

1. משה גדל בבית פרעה. זה עבורו בית-אבא, וכדרכו של בית-אבא נתון משה למרותו של פרעה, האב הגדול, מלך האימפריה המצרית. בחייו של כל ילד כמעט קיימת התקופה שבה הוא רואה את אביו כאלוהים ואת בית-אבא כקיסרות עצומה. בשלב הזה, שהוא טרום-הכרתי, עדיין לא קיימת בו המודעות למצבו. לכאורה, הוא נהנה מכל טוב הארץ, יוצא ובא בקרב גדולי האימפריה המצרית, מבלה את זמנו באורגיות של מזון, משקה ומין. עתידו כאחד מאצילי הארץ מובטח, ובכל זאת הוא מדוכא ללא מודעות. מדוע? משום שחיים אלו מבוססים על דיכוי הזולת. כל פרוסת לחם שהוא לועס נאפתה בידי עבדים. כל טיפת יין שהוא מגיר לגרונו נסחטה בידי עבדים. המדכא והמדוכא קשורים זה לזה בחבל אחד המשתלשל מטבורו של עקרון הדיכוי.

משה נמצא כאן במצב שהוגדר על ידי סרן קירקגור (1813-1855), כ"שלב הדוניסטי", השלב הנהנתני חסר המודעות העצמית. אבל זהו גם "שלב הדת"  בחייו, שבו הוא לומד מערכת חוקים בסיסית המקובלת כטובה. כדי לעמוד על דעתו, עליו לצאת מבית המלוכה המצרי ולראות את העולם, להיפגש בסבלם של אחיו בני האדם, שהם אחיו ואחיותיו. לאו דווקא אחיו העברים. להיות עברי או מצרי זהו סימן אתני. אחיו הם בני האדם – המדכא והמדוכא.

הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי. אז מתעורר בו דבר חדש, שלא ידע מעולם והוא עדיין לא מוגדר. הדבר הזה בא לידי ביטוי בפרץ של זעם נורא שבו הוא הורג את המצרי. לכאורה לא היה אמור המקרה הזה להתרחש כלל. בחייו הקודמים חווה משה לא פעם התעללות של בעל מעמד גבוה במי שמתחתיו בסולם המעמדי. אבל הפעם משה מזדהה עם המדוכא. מדוע? ברור לנו שזו עדיין לא מודעות לקיומו של הדיכוי, אלא התפרצות חושנית ספונטנית, לא מבוקרת, המגלמת בתוכה את האפשרות לקיומו של מוסר אוניברסאלי הקיים בכל אדם, אבל הריגת המצרי היא לעצמה פעולה לא-מוסרית. הרג המצרי היא פעולה הנובעת ממרכיב המדכא בנפשו של משה, אבל מקור הפעולה במרכיב קוטבי של מדוכא. מרגע זה חייו משתנים. עליו לברוח אל המדבר, אל הבדידות האנושית המצמיחה תובנה. שם, אל מול הסנה הבוער ואינו אוּכָּל, הסנה הבוער בנפשו שלו, הוא מגיע להבנה הפנימית של ייעודו: לשחרר את עצמו ואת עמו.  זהו "שלב התבונה"  בחייו...