הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

 

..."לא-תיקום ולא-תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא, יט, 18). 

היהדות משתבחת במצווה זו. לא לנקום ולא לנטור איבה או שנאה לזולת, הרי אלו תכונות נעלות. ואהבת לרעך כמוך, גם זו מצווה נעלה, ואולי מאין כמוה. היא כתובה בין מצוות עשיית צדק במשפט, לבין מצוות עבודת השדה וגידול בעלי חיים.

 

"ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה" זהו פסוק שמקורו תלמודי.  פירושו שאדם המוצא להורג בצו בית דין, יש לבחור לו מיתה קלה, כדי לקצר את סבלו. גוי אחד בא אל הלל הזקן וביקש ממנו ללמדו את כל התורה כולה על רגל אחת. "מה שעליך שנוא, לא תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה, והיתר פירוש, לך ולמד!", אמר הלל הזקן. בברית החדשה נאמר:  "השיב לו ישוע: ואהבת את יהוה אלוהיך בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל מְאֹדֶךָ. זאת המצווה הגדולה והראשונה. השנייה דומה לה: ואהבת לרעך כמוך. בשתי מצוות אלה תלויה כל התורה והנביאים".

 

נראה שהתיבה "אהבה" כל-כך שגורה על פינו, שלעיתים רחוקות אנו שואלים את עצמנו מהי אהבה זו – לא במובן הביולוגי, החברתי או הכלכלי, אלא במערכת היחסים שבין אדם לזולתו. רבים אומרים שהם אוהבים משהו או מישהו, אבל לפעמים, כאשר הם מוציאים אל הפועל את מעשה אהבתם עלולים לקרות דברים איומים ונוראים. ישנם אנסים הבאים אל קורבנותיהם מתוך שכנוע עמוק שהקורבן מבקש את מעשה האונס, כפי שהם משתוקקים לבצע את זממם. "היא אהבה את זה!" אומר האנס. ישנם בני אדם המדכאים את זולתם, משעבדים את חירותם, מגרשים אותם ממקומם, וטוענים ש"זה לטובתם" של המדוכאים. לעיתים אין אנו מסוגלים להפריד בין אהבת עצמנו, לבין זכותו של הזולת לחיות את חייו על פי דרכו. נדמה לנו שאם אנחנו אוהבים משהו, אז בלי ספק כל העולם כולו חייב לאהוב אותו, להאמין בו, לקבל אותו, להזדהות עימו. אנו מרבים להשליך על הזולת את מערכת אמונותינו ודעותינו, בהנחה שגם הוא מבין אותם כמונו. למשל, מי שנולד למציאות של דיכוי, וזהו הדבר היחיד שהוא מכיר בחייו, עלול לחשוב שדיכוי הזולת טוב לזולת כפי שהוא חושב שטוב לו. "ואהבת לרעך – כמוך?" לאו דווקא. המתן רגע. אהב אותו כמוך, לאחר שתגיע למקומו, ותבין את תמונת אהבתו שלו.

 

"ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה!" מלמדת שאהבת רעך היא מצווה השווה בעצמתה לאהבת האל ויראת האל. אלא שיש לה סייג: בני עמך. המצווה מחייבת בין יהודי לבין עצמו, ביתו ואחיו היהודים באשר הם שם. אין מדובר כאן בציווי אוניברסאלי. זוהי מצווה יהודית-דתית. כלומר, מצווה מוגבלת לבני הדת הזאת. על כן היא מפרידה ומנכרת. לפני שנים אחדות נשאלו ישראלים, מה הלקח של השואה, כלומר רצח יהודי אירופה. רבים ענו שהלקח הוא ששוב לא יעשו כזאת ליהודים. כלומר, הגבלה של מעשה צדק לבני קבוצה נבחרת אחת, פירושה הוצאתן של בני קבוצות אחרות, מכלל הצדק הזה. המשמעות של הגבלה זו היא התעלמות מן האחר כבעל זכויות אוניברסאליות כמוך, דבר המוביל לזילות ערכו של הזולת, ולריקון מתוכן של התיבה "אהבה". עלינו לבחון מצווה זו בזהירות. האומנם אפשר לקבל אותה כפשוטה? קבלה כזאת סותרת את מה שנאמר בעיקרו של הפסוק. מהו עיקרו? מנקודת מבטו של האדם-היוצר, העיקר הוא "ואהבת לרעך כמוך!", ולא נאמר "בני עמך!". לא נותר אלא להציב את האלטרנטיבה של האדם-היוצר. ייעודו של יהודי הוא להיות אדם. על כן, פועל יוצא של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה!", הוא: "ואהבת לרעך כמוך, אתה האדם!".

לאיגרת השבועית של 2011 . 4 . 28