הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים)

 

37. שלח-לך: במדבר י"ג - ט"ו.

"וידבר יהוה אל משה לאמֹר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות, גדולות מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם... ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

 

שבטי העברים "נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן". משה שולח שנים-עשר אנשים, נציגי העם, לתור את ארץ כנען. הם שבים ומביאים איתם זמורה ואשכול ענבים אחד, רימונים ותאנים. אבל יותר מזה: הם מביאים את סיפורה של הארץ. זהו סיפור שהיום היינו מכנים אותו "מאוזן". כלומר, חלק אומרים טובה היא וחלק אומרים רעה היא, או בלשון דיפלומטית זהירה ולא מתחייבת: יש פנים לכאן ולכאן. הארץ היא ארץ זבת חלב ודבש וזה טוב, אבל יש שם ענקים - פחד! "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". פשוט סכנת נפשות! אתה רק יוצא אל הרחוב, וספלאש! רגל ענקית נוחתת עליך מלמעלה ומורחת אותך על המדרכה. משה היה אמור לנחש מראש את תגובת התיירים. הרי הוא עצמו בחר בהם, כמובן במצוות האל, והרכיב נבחרת של נציגי כל השבטים. גם לא יכול היה לנהוג אחרת. כי אם היה שולח נציג או מספר נציגים המייצגים תפיסה פוליטית אחת מסוימת, עלול היה העם לבוא אליו בטענה שהוא חד-צדדי, או כפי שנוהגים לומר על יצירות אופוזיציוניות: "חד-צדדי! פשטני! מאכילים אותך בכפית! לא מאוזן!", או במילים אחרות: "תנו לנו דבר מאוזן כדי שלא נצטרך, חס וחלילה, לחשוב ולא נעמוד בפני האפשרות המפחידה שעלינו לשנות את דעתנו הקדומה ושלוותנו תהיה כשהייתה! הבוז לחשיבה המהפכנית!"

 

בכל אופן, כל שבט בעם היה נוטה להבין את דברי התיירים על פי דרכו. מצד עצמה, קבוצת התיירים אינה מתנהגת כמי שבאו לראות את הארץ המובטחת להם. הם דומים לאותם תיירים שנוסעים לחו"ל לראות, להתרשם, לערוך קניות, ולשוב לספר לחבר'ה על כוס קפה בערב-שבת עם סרט וידיאו וחוויות. מצד העם, מהווה הקבוצה הזאת ייצוג מאוזן של כל חלקיו. מספרם והרכבם מהווים סמל של אחדות, כמו ממשלת אחדות לאומית. וכמו בממשלת אחדות, אלה אומרים לבן ואלה אומרים שחור, ומושכים את עגלת הציפיות בכוחות מאוזנים לכל הכיוונים, והעגלה על מקומה עומדת. כי זו אחת מתכונותיה של ממשלת אחדות: היא יושבת בנקודת האפס של האירועים, בנקודה של אפס-דרמה, ומסרבת לנוע ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. שם היא תשב עד שההיסטוריה תבוא ותנער אותה, ואז היא תתפרק לחלקיה, ואלה יהיו אנוסים, ברצונם או בעל-כורחם, לקיים דיאלוג יוצר.  

 

יש אומרים שטעותם של התיירים הייתה בזה שתחילה סיפרו על טובת הארץ, שהיא זבת חלב ודבש, וסיימו בסיפור הענקים. כך נותר בזיכרון השומעים דבר הענקים המאיימים, ואילו החלב והדבש החווירו וטעמם נמוג. יש אומרים שלא משנה סדר הצגת הדברים, דברי חיוב מחווירים תמיד לעומת דברי שלילה. אולי הדבר נכון כשמדובר בקהל שתרבותו מלמדת אותו בעיקר לקבל את השלילה ולדחות את החיוב, או נכון יותר למצבם הנוכחי של העברים במדבר: כיוון שהם שרויים במצב של חוסר בטחון ביחס לעצמם ולעתידם, הם יהיו נוטים לצבוע כל דבר חדש הנקרה על דרכם בצבע הדיכאון, להתייחס בחשדנות למה שיוצג בפניהם באופן חיובי, ויקבלו דווקא את השלילה. כיוון שהתיירים אינם מחליטים אם טובה היא הארץ או רעה, הרי שבכך הם מניחים את רשות ההחלטה לאחרים.

כך גם האדם היוצר. בכל רגע נדרשת ממנו בחירה בין אפשרויות, בחירה אחת, חד משמעית.

 

אילו היה משה מקים קבינט בטחוני מצומצם, כמו שנהוג במתוקנות שבמדינות הצבא וברשויות טוטליטריות אחדות, היו התיירים מספרים את הדברים אך ורק למשה, במסגרת פגישת הקבינט, ומתחייבים לקשר של שתיקה כמו על סוד בטחוני שמור ביותר. אז יכול היה משה להציג בפני העם את תמונת המצב על פי ראות עיניו, ובלי ספק, החלטתו היתה אז ללכת אל הארץ. אבל התיירים חוזרים אל אוהליהם ואל בני משפחותיהם, והשמועה, כדרכן של שמועות, עוברת מפה לאוזן במהירות האופיינית לשמועות. גם העדויות שהביאו עימם מפרי הארץ, מדברות בעד עצמן. אשכול הענבים הנישא בשניים, שהפך בימינו לסמלה של חברת יינות ידועה, והוא גם סמלה של חברת התיירות הישראלית, מעורר מיד תגובות מעורבות. מתי לאחרונה ראו שבטי העברים, הנודדים במדבר השחון, אשכול ענבים? אשכול שלשאתו נדרשים שני אנשים, מלמד על עצמו שהוא בא ממקום שבו הכול ענקי עד אימה. ואפילו לא ראו האנשים את האשכול גופו, ואפילו היה זה אשכול רגיל בגודלו, ממין האשכולות המונחים על הבסטה בשוק, ורק שימעו הגיע אל אוזניהם, הרי שבפי השמועה, ומפה לאוזן, הולך האשכול וגדל עד לאין שיעור. אלו אומרים אשכול גדול ונפלא, ואלו אומרים אשכול גדול ומפלצתי, ומרגע לרגע הולכת המהומה ומתגברת, והמבוכה שולטת בעם.

נשאלת השאלה: מי גרם למהומה התקשורתית הזאת – שנים-עשר השליחים או העם? אפשר לומר כי השליחים עצמם גרמו לה. בהיותם נשיאי עדה, מכובדים ונעלים מעם, בדרגה השנייה בחשיבותם הפוליטית אחרי משה, זוכים לכל ההטבות השמורות לביורוקרטים בכירים, לא יהיו נוטים להמליץ על שינוי הסטאטוס קוו הפוליטי. הישיבה במדבר והתנועה מנווה אחד לשני, עם כל אי הנוחות היחסית הכרוכים בהם, לפחות הם דברים ברורים וידועים לכל. הארץ המובטחת היא בגדר של נעלם. מי יודע מה יקרה למעמדם הפוליטי לאור השינויים המתחייבים מכניסה אל הארץ המובטחת. הם עלולים לאבד את הסמכות היחסית עם כל ההטבות הנלוות לה, לטובת אי-אלו צוציקים פוליטיים נמרצים, שינצלו את השינוי לתפיסת השלטון.

 

אפשר לומר שהעם גרם למהומה, ומאותו טעם בדיוק: ההווה על כל קשייו וסבלותיו, טוב יותר מכל שינוי מתבקש, המחייב גם שינוי ערכים. על כך יש לומר: הפחד מפני ריפויו של מצב חולני, שקול לפחד מפני המחלה עצמה, הפחד מפני הארץ המובטחת, השחרור והעצמאות, שקול לפחד מפני הדיכוי הקיים...

לאיגרת השבועית של 2011 . 6 . 16