(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה) 

"אתם ניצבים היום כולכם לפני אדוני אלוהיכם" (נצבים: דברים כ"ט 9).

פתיחה מרשימה לנאום הברית שבין האל לבין עם ישראל. העם ניצבים בפני האל. הניצב אינו מי שסתם עומד בפני אלוהיו. הניצב עומד דרוך מתוך מחויבות לעשות דבר, שבינו לבין עצמו או העולם. השומרים הניצבים בשערי מוסדות רשמיים אינם עומדים שם לקישוט הנוף. הם ממונים על שמירת המקום, ובנוכחותם שם הם, קודם לכל, מייצגים את המושג הכולל של המוסד. המשרת הפותח את הדלת בפני הבאים אל הטירה, מייצג את מושג הטירה. קהל הניצבים אל מול הר סיני מייצגים את מושג האלוהות שעל ההר. הניצב, אם כן, מייצג את הנושא עליו הוא מופקד כניצב.

הניצבים בהצגות תיאטרון או בסרטי קולנוע הם בעלי תפקיד. כמו השחקנים, הם חלק לגיטימי בסיפור העלילה. הם סובבים את השחקנים ולצורך העניין השחקנים הם הכוהנים של האירוע, וסביבם הניצבים מעצימים את האפקט הדרמטי, והכול יחד, ניצבים ושחקנים, ניצבים בפני הקהל, כמו עם בפני אלוהיו. בפני קהל זה הם עושים את חשבון הנפש הציבורי, באמצעות היצירה. בפולחן הדתי יש מלל-תפילה, קולות וצלילים ותנועה פולחנית, באמצעותם יוצר שליח-הציבור, הלוא הוא כהן-הדת, את הקשר עם קהלו, ושני צדדים אלו של הדיאלוג הדתי, יוצרים קשר עם האל שבנפשם.

בתיאטרון ובקולנוע הטקסט האמנותי הוא כלי שבאמצעותו יוצרים השחקנים, שליחי הציבור של הקהל, קשר עם הקהל, ושני צדדים אלו של הדיאלוג האמנותי יוצרים קשר עם כוחות הנפש שבתוכם: עם "נפש האל הטוב" ועם "נפש האל הרע".

"נפש האל" – עניין הדורש דיון נפרד. להלן שני מקורות להבחנה: פרשת כי תשא: שמות ל"ד 6: "ויעבור יהוה על פניו ויקרא, יהוה יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב-חסד ואמת". נחום א' 2: "אל קנוא ונֹקם יהוה, נֹקם יהוה ובעל חֵמה, נֹקם יהוה לצריו ונוטר הוא לאויביו". המפגש הפנימי הזה, באמצעות הטקסט האמנותי, המעורר יצרים, דחפים, תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות, מעודד את תהליך הטיהור והעידון, במגמה לתקן את מצבו של האדם.

על יהושע ברטונוב ז"ל, שהיה אחד מהשחקנים הבולטים בתיאטרון העברי בארץ ישראל, מספרים שנמנע מלהציץ בקהל לפני ההצגה. כידוע, בתיאטרונים בעלי המסך המפריד בין במה לאולם, היה נהוג לקרוע במסך חור הצצה זעיר בגובה העין. בזמנו מקובל היה שלפני ההצגה היו שחקנים עולים לבמה, עומדים מאחורי המסך ומציצים דרך חור ההצצה, בקהל היושב באולם. שאלו אותו: יהושע, כולם מציצים, מדוע אתה לא? והוא ענה: בשבילי הקהל הוא אלוהים, ואני לא רוצה לראות את האלוהים שלי יושב באולם לפני ההצגה, לועס מסטיק ומדבר רכילות.

ישנם שני סוגים של ניצבים. סוג אחד נראה כגוש של בני אדם אנונימיים, או כדמויות בודדות ואלמוניות, שנועדו לשמש מסגרת לסיפור המרכזי, שאותו מנווטים השחקנים הראשיים. הסוג השני הם ניצבים המוגדרים כדמויות נפרדות. הם נוטלים חלק בסיפור הבימתי כישויות נפרדות ועצמאיות. הם אינם אומרים דבר, אבל נוכחותם חיונית שם, ובלעדיהם הסיפור היה חסר או אפילו לא היה יכול להתקיים.

האם העם היהודי הניצב בפני אלוהיו, הוא חבר-ניצבים כגוש-אדם אנונימי, הסובב את השחקנים הראשיים, הלוא הם כוהני הדת שלו? או שהוא חבר ניצבים, כישויות נפרדות ומוגדרות לעצמן, שבלעדיהן הסיפור הדתי לא היה יכול להתקיים? במילים אחרות: האם העם הזה, הניצבים באותו יום בפני האל, הוא מרקם אחיד ומלוכד, באופן שאין לזהות בו בני אדם נפרדים, או שכל אחד מהפרטים המרכיבים את העם, הוא אדם נפרד ומיוחד לעצמו. מכאן הולכות ומתפתחות הגישות השונות ביהדות – אלו המאחידות את העם כאיש אחד, ואלו המאפשרות ייחוד אישי בתוך הכלל.