(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה אורתודוכסית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

42. מטות: במדבר ל' 2 - ל"ב

"וידבר משה אל-ראשי המטות לבני ישראל לאמֹר, זה הדבר אשר ציווה יהוה".

דיני נדרים: עיקרו של דבר, שאדם חייב לקיים את נדריו. אבל אישה שהיא בת לאביה, או אשת איש, אינה נמצאת ברשות עצמה, אלא ברשות אביה או בעלה. על כן, קיום הנדרים או הפרתם תלויים בהם ולא באשה. עד כאן הקדמה. על כך עוד נאמר רבות.

המלחמה במִדְיָן: ככל הנראה מדין קוסמת לעברים. הם נמשכים אל נשותיהם, תרבותם ואורחות חייהם. מדין היא למשה כמו סדין צבעוני לעיני הפר בזירה, כמו אות אזעקה לגנרל החרד. לא מכבר, בפרשת בלק, מדין הייתה שותפה לבלק בן-צפור מלך מואב, במזימה המשותפת לקלל את ישראל. כזכור, הם טרחו לשכור את הנביא הידוע בלעם בן-בעור, שהוזמן לקלל ונמצא מברך. וכן בפרשת זמרי בן-סלוא השמעוני שלקח לו מדיינית לאישה.

המדיינים הם עובדי בעל-פעור אל הפריון, ופירושו של דבר הרבה מין, המכונה בשפת המקרא זימה. מאז משה ועד היום, בכל דור ובכל אתר, כל מה שיש בו לפחות מראית-עין של תאווה, מעורר זעם בקרב קנאי דתות למיניהם. משה רואה לעצמו כמשימה קדושה ואחרונה בחייו, להשמיד את המדיינים. הוא אוסף שנים-עשר אלף איש יוצאי צבא, אלף לכל שבט, מפקיד בראשם את פינחס בן-אלעזר הכהן, ואלה יוצאים למלחמה על מדין. הם הורגים את כל הזכרים, ו"את-אֱוִי, ואת-רקם, ואת-צור, ואת-חור, ואת-רבע, חמשת מלכי מדין. ואת בלעם בן-בעור הרגו בחרב".

משה מצווה להרוג גם את כל הנשים הבוגרות, ואת כל הילדים הזכרים. רק הילדות והנערות הבתולות נותרות בחיים. זוהי מלחמת נקם איומה. בדרך כלל, נצטוו בני ישראל להרוג את הזכרים ולהותיר בחיים את הנשים, הטף והבהמה. לא כאן. לאחר מכן בא פירוט של השלל: "צאן שש-מאות אלף ושבעים אלף וחמשת-אלפים. ובקר שנים ושבעים אלף. וחמורים אחד ושישים אלף. ונפש אדם מן-הנשים אשר לא-ידעו משכב זכר, כל נפש, שנים ושלושים אלף", וכן הלאה.

לאחר מכן חלוקת השלל והמס שהועלה לבני לוי ולמקדש. הם בודקים ומוצאים כי מבין אלו שיצאו למלחמה, לא נהרג איש. כוחותינו חזרו בשלום לבסיסם, לאחר שביצעו רצח-עם במלחמה שהוכרזה כמלחמת-דת קדושה.