הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר הוא בשבילי ארגז הכלים לחיים" (עינת ויצמן, שחקנית ובמאית, בוגרת תיאטרון החדר)


(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה אורתודוכסית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

43. מסעי: במדבר ל"ג - ל"ו

"אלה מסעי בני-ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד-משה ואהרן".

כאן נמצאת הרשימה המלאה של תכנית המסע במדבר ארבעים שנה, מרעמסס במצרים ועד אבל-השיטים בערבות מואב. בסך הכול ארבעים ושתיים תחנות מסע.

 

משה מדבר בשם האל ומצווה על כיבוש הארץ: "והורשתם את-הארץ וישבתם-בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". פסוק הבנוי על משחק מילים מעורפל. השורש ירש הוראתו גם ירושה וגם גירוש. האופן שבו כל אחד מאיתנו מפרש את הפסוק מלמד על השקפת העולם שלו, לשבט או לחסד. למה, אם כן, התכוון משה באומרו "והורשתם את-הארץ"? האם התכוון לרשת את הארץ כירושה, ולהשאיר את יושבי הארץ במקומם, או לגרש אותם ממנה? ואולי ירושה מטבעה מחייבת גירוש של הזולת ממנה? לא במקרה כוונת הפסוק מעורפלת. משה מניח ליורשיו להתלבט בשאלה זו.

 

שאלה זו עמדה גם בפני הציונות, בבואה ליישב יהודים בארץ-ישראל-פלשתינה. להלכה הציונות ההרצליאנית ביקשה לממש דו-קיום בשלום עם יושבי הארץ הפלשתינאים. למעשה היא נטתה להתעלם מהיושבים בה. נימוקו של הרצל וטעותו הגדולה הייתה שהוא ראה בארץ-ישראל "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". אמירה זו מיוחסת להרצל בטעות. למעשה ניסח אותה איש התנועה הציונית ארתור הרצברג. אבל הארץ לא הייתה "ללא עם". היא הייתה מיושבת, לפחות בחלקה. דילמה זו באה לידי ביטוי חריף ביותר במלחמת העצמאות של מדינת-ישראל: האם לרשת את הארץ במלחמה, ולקיים בתוכה חיים בשלום על בסיס מגילת העצמאות, או לגרש את תושביה הערבים?

 

התשובה שניתנה על ידי המלחמה הייתה כדרכן של תשובות אשר רוב המלחמות נותנות - מבולבלת והרת-אסון. בינתיים גורשו ממנה חלק מהפלסטינים שישבו בה, ונוצרה בעיית הפליטים. הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, החיים זה בצד זה בשלום, היה רחוק מהשגתם של רוב הישראלים במלחמת העצמאות של מדינת ישראל. פתרון כזה כלל אינו עולה על דעתו של משה, בעמדו בפני הארץ המובטחת.

 

משה מצווה להשמיד את כל צורות הדת האחרות הקיימות בארץ כנען. ואם לא יעשו כן, מאיים משה, ישמיד האל את בני ישראל עצמם. לאחר מכן הוא מצווה לחלק את הארץ לשבטים, ובתוך כל שבט לחלק את הנחלות על פי גורל. לאחר מכן הוא מתווה את גבולה של הארץ, ומונה את נשיאי העדה שיפקדו על העם.

 

כיוון שאין ללוויים נחלה משל עצמם, הם מקבלים ארבעים ושתים ערים בכל חלקי הארץ ואת כרי המרעה הסמוכים להן, כך מתכנן משה מראש את רשת מוסדות הדת, הפרושה על פני כל הארץ, להבטחת המשך קיומו של הפולחן היהודי.

 

בנוסף לארבעים ושתים הערים שקיבלו הלוויים לנחלה, הם מקבלים תחת חסותם שש ערי מקלט, המיועדות לרוצח נפש בשגגה. שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בארץ כנען. בסמוך לזה מובאים דיני הורג בשגגה, רוצח זולתו ודיני גאולת הדם.

 

ספר במדבר מסתיים במה שנראה שארית של דבר שלא בא על סיומו בפרשת פינחס וגם כסמן של ההכנות לקראת הכניסה לארץ המובטחת: בנות צלופחד, מחלה, תרצה, חוגלה, מילכה ונועה, משבט המנשה, קיבלו היתר לרשת את אביהן למרות שהן נשים. אבל אז הועלתה הטענה הבאה: אם יתחתנו עם בני שבט אחר, תעבור זכות הירושה מהשבט שלהן לשבטו של הגבר. בא הכתוב לתקן את המעוות: אכן הן היורשות, אבל אסור להן להתחתן עם גברים בני שבט אחר, אלא רק עם בני שבטן. הן מתחתנות עם בני דודיהן, והכול נשאר במשפחה. כאמור, לדעת רבא תקנה זו הייתה תקפה רק לדור שלפני כיבוש הארץ.

לאיגרת השבועית של 2011 . 7 . 28