הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר, ללא הערות השוליים. הערה: הדיון הזה אינו בהכרח תואם השקפה אורתודוכסית. במקרה זה הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

44. דברים: דברים א' - ג' 22

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה, מול סוּף, בין-פארן ובין-תֹפל ולבן וחצרֹת ודי זהב".

 

הפטרת השבוע: ישעיה א'. קטע שראוי לתת עליו את הדעת בכל עת: ישעיה פרק א' 10 – 17: "שמעו דבר-יהוה קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי".

 

לכאורה עוסקים פסוקים אלו בתוכחת הצביעות הדתית בבית המקדש בירושלים, אבל משמעותם אנושית אוניברסאלית. לא על עצם קיומו של הפולחן הדתי יוצא זעמו של הנביא, אלא על השחיתות האישית והציבורית הסותרת את עקרונות המוסר שעליהם מושתת הפולחן. האירוע האמנותי והפולחן הדתי, הם כלים לטיהור האדם מסבל ותוקפנות, ומיועדים להביא אותו למחוזות של סובלנות ואהבה. אבל אם התנהגות האדם מחוץ לתחום האירוע האמנותי או הדתי, סותרת עקרונות מוסר אלו, הריהי מבטלת את תוקפם והופכת אותם למס שפתיים חיצוני, מצוות אנשים מלומדה. מכאן נובעים דברי הנביא.

 

אדם חייב לבדוק את עצמו, ביחס שהוא מקיים, בין התנהגותו בתחום הפולחן, לבין מה שהוא עושה מחוץ לתחומו. אם אדם נכנס לתחום האירוע הדתי, מתפלל לאלוהיו ומצהיר בחסידות שהוא מקבל את עקרונות המוסר המובעים בתפילה, ואחר כך יוצא מבית התפילה ומדכא את זולתו, הרי הוא כמי שאישיותו חצויה, שסועה ופגומה. תהום נפשית פעורה אצלו, בין פולחן לחיים. פגימה כזאת יש לה השפעה רחבה בתחומים רבים.

 

אדם ההולך לתיאטרון לראות הצגה העוסקת בדיכויו של אדם, מזדהה עם המדוכא וכואב את כאבו, ואחר-כך יוצא משם ומדכא את זולתו, אישיותו פגומה באותו האופן. יש אומרים שרוב בני האדם נוהגים כך. בבית התפילה או באולם התיאטרון הם מתרגשים ממעשי העוולה ומזדהים עם המדוכא, אבל בצאתם משם הם אדישים לגורל הזולת. אבל התברר שאצל רוב בני האדם מוטבעות גם תכונות של אמפטיה, הבנת הזולת, שיתוף פעולה ואחווה, כלומר, הם עשויים להיות אמפאטיים לזולתם גם מחוץ לתחום האירוע הדתי או האמנותי. אבל במציאות החוץ טקסית או בימתית, היחס לזולת מורכב יותר.

 

אם פני החברה נוטים לאדישות ולדיכוי החלש, הפולחנים האמנותיים והדתיים יוכלו אז לסמן את כיוונו של התיקון, אבל לא להשפיע את מימושו. בכל מקרה, אם הדיכוי הופך לדרך חיים אצל רוב חברי העדה, דבר זה אינו יכול לשמש עילה לחיקוי. בנצרות, לאחר שאדם מילא את מצוות הוידוי והחרטה, ניתנת לעבריין מחילה. היהדות איננה מסתפקת בכך. היא מבקשת לתקן את דרכיו של האדם במעשיו שלאחר הטקס הרשמי של הווידוי והחרטה. למשל, יום הכיפורים היהודי מכפר על עברות שבין אדם למקום, אבל אינו מכפר על עברות שבין אדם לחברו, ואנו אומרים: חברו? כל אדם.

לאיגרת השבועית של 2011 . 8 . 4